דְּבָרִים כ״ז · י״ד

וִיתִיבוּן לֵוָאֵי וְיֵימְרוּן לְכָל אֱנַשׁ יִשְׂרָאֵל קָלָא רָמָא

וטעם הכהנים הלוים. כי הם האומרים ארור האיש. על הברכה בני הגבירות ועל הקללה בני השפחות ואם יחסרו שנים ובני לאה רבים ונלקחו הגדול והקטן:

וענו. כמו וענית ואמרת וחז״‎ל אמרו כי טעם לברך ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וכן הכל ועל דרך הפשט הברכה היא ברוך אתה בעיר והקללה הפך זה. והעד בספר יהושע:

וְעָנוּ הַלְוִיִּם. פֵּרוּשׁ - וְהִתְחִילוּ, שֶׁהֵם יַתְחִילוּ לְדַבֵּר וְהָעָם יַעֲנוּ אַחֲרֵיהֶם אָמֵן. וְאוּנְקְלוֹס תִּרְגֵּם ״וְיָתִיבוּן״, וְלִדְבָרָיו ״וְעָנוּ הַלְוִיִּם״ תְּשׁוּבָה לְהַעֲמָדַת יִשְׂרָאֵל בְּסֵדֶר זֶה עַל הֶהָרִים, שֶׁהוּא לְהַשְׁמִיעָם אֲמָרוֹת הָאֲמוּרוֹת מִפִּיהֶם ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר״ וְגוֹ׳ וְ״אָרוּר אֲשֶׁר״. וְיוֹנָתָן תִּרְגֵּם ״וְיַכְרְזוּן לֵוָאֵי״, וְקָשֶׁה לִי הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״קוֹל רָם״, וְאוּלַי כִּי הַהַכְרָזָה תִּהְיֶה בְּקוֹל, לְבַד הֲרָמַת קוֹל בַּמַּאֲמָר עַצְמוֹ.