אֵ֠לֶּה יַֽעַמְד֞וּ לְבָרֵ֤ךְ אֶת־הָעָם֙ עַל־הַ֣ר גְּרִזִ֔ים בְּעׇבְרְכֶ֖ם אֶת־הַיַּרְדֵּ֑ן שִׁמְעוֹן֙ וְלֵוִ֣י וִֽיהוּדָ֔ה וְיִשָּׂשכָ֖ר וְיוֹסֵ֥ף וּבִנְיָמִֽן׃

לברך את העם. כִּדְאִיתָא בְמַסֶּכֶת סוֹטָה (דף ל"ב): שִׁשָּׁה שְׁבָטִים עָלוּ לְרֹאשׁ הַר גְּרִיזִים וְשִׁשָּׁה לְרֹאשׁ הַר עֵיבָל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהָאָרוֹן לְמַטָּה בָּאֶמְצַע, הָפְכוּ לְוִיִּים פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַר גְּרִיזִים וּפָתְחוּ בַבְּרָכָה, "בָּרוּךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה וְגוֹ'", וְאֵלּוּ וָאֵלּוּ עוֹנִין אָמֵן. חָזְרוּ וְהָפְכוּ פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַר עֵיבָל וּפָתְחוּ בַקְּלָלָה וְאוֹמְרִים "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וְגוֹ'", וְכֵן כֻּלָּם עַד "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים":

אִלֵין יְקוּמוּן לְבָרָכָא יָת עַמָא עַל טוּרָא דִגְרִזִים בְּמֵעֲבָרְכוֹן יָת יַרְדְנָא שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִין

אלה יעמדו לברך וגו' - לפי הפשט: דומה שאלו עונין אמן אבל הלוים הופכין פניהם, בשעת ברכה להר גרזים וכשמקללים פונים להר עיבל.

אלה יעמדו כל העומדים על הברכה היו בני הגבירות וע״‎י שבני לאה רבים נטלו מהם הקטן והגדול להשלים המנין על בני השפחות שלא היו רק ד׳‎ והיו על הקללה הגדול והקטן הגדול הוא ראובן לפי שהיה חשוד מבלהה וענה אמן על ארור שוכב עם אשת רעהו ואביו וידעו בודאי שלא פשע בדבר, והכי איתא בפרק במה בהמה יוצאה אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר ארור שוכב עם אשת אביו ויבא חטא זה לידו והקטן הוא זבולון.

לברך את העם פרש״‎י ששה שבטים עלו וכו'. היינו אליבא דמשנת ואלו נאמרין, אבל רבי אומר אלו ואלו ישראל ולויים למטה הם עומדים כדכתיב בספר יהושע וכל ישראל וזקניו ושופטיו והכהנים והלוים עומדים מזה ומזה לארון וגו'. ומה שכתוב בפ׳‎ ראה על הר גריזים ועל הר עיבל היינו בסמוך כדכתיב וסכות על הארון. תניא רבי אליעזר אומר אי אפשר לומר לוי למטה שכבר נאמר לוי למעלה אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים שמעון ולוי ויהודה, ואי אפשר לומר לוי למעלה שכבר נאמר ביהושע וכל ישראל וזקניו וגו׳‎ והכהנים והלוים עומדים מזה ומזה לארון הא כיצד זקני כהונה ולויה למטה והשאר למעלה, ר׳‎ יהושע אומר כל הראוי לשירות לשאת את הארון דהיינו מבן שלשים עד בן חמשים למטה אצל הארון והשאר למעלה. עוד פרש״‎י כאן ופתחו בברכה ברוך האיש וגו׳‎ וראיה מיהושע חציו אל מול הר גריזים וחציו אל מול הר עיבל כאשר צוה משה עבד ה׳‎ לברך את עם ישראל בראשונה.

אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם וְגוֹ׳. וּבַקְּלָלוֹת לֹא נֶאֱמַר ״אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְקַלֵּל״, לְפִי שֶׁהַטּוֹבוֹת בָּאוֹת מֵאֵת ה׳ בְּפֹעַל, אֲבָל הַקְּלָלוֹת אֵינָן בָּאִים כִּי אִם מֵעַצְמָם עַל יְדֵי הֶסְתֵּר פָּנָיו יִתְבָּרַךְ, כִּי מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת (איכה ג לח). לְכָךְ נֶאֱמַר ״וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה״ וְלֹא ״לְקַלֵּל״ כִּי אִם לְיַעֵד בִּיאַת הַקְּלָלוֹת, וְהַדָּבָר בְּסָפֵק אִם יָבֹאוּ אוֹ לֹא, כִּי מֵאַחַר שֶׁאֵינָן בָּאִים כִּי אִם בְּהֶסְתֵּר פָּנִים, אִם כֵּן עֲדַיִן הַדָּבָר תָּלוּי בְּהוֹרָאַת הַמַּעֲרָכָה.

וּמַה שֶׁנֶּאֶמְרוּ כָּל הָאֲרוּרִים בְּפֵרוּשׁ וְנִשְׁאֲרוּ הַבְּרָכוֹת בְּדִיּוּק וְלֹא לְהֵפֶךְ, לְפִי שֶׁעִקַּר הַבְּרָכָה לָעוֹלָם הַבָּא הַנִּסְתָּר, וְרַק מִפֵּרוֹתֵיהֶן יֹאכְלוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, לִהְיוֹת לָהֶם הֲכָנָה שֶׁיּוּכְלוּ לְקַיֵּם הַמִּצְוֹת עַל יְדֵי מְצִיאוּת הַבְּרָכוֹת, עַל כֵּן הִסְתִּירָם הַכָּתוּב. וְעוֹד רָמַז בָּזֶה שֶׁבִּרְצוֹת ה׳ דַּרְכֵי אִישׁ אָז יַהֲפֹךְ לוֹ הַקְּלָלָה לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִלּוּ הָאֲרוּרִים יִתְהַפְּכוּ לִבְרָכוֹת, עַל דֶּרֶךְ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מו״ק ט:): תִּזְרַע וְלֹא תַחְצֹד, כַּמְבֹאָר לְמַעְלָה בְּפָרָשַׁת בֹּא (י י) בַּפָּסוּק ״רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם״. וְעוֹד רָמַז שֶׁהַבְּרָכָה בִּכְלַל הָאֲרוּרִים, כִּי מֵאַחַר שֶׁהַקְּלָלָה הָיְתָה סִבָּה שֶׁמִּיִּרְאָתָהּ בָּא לִידֵי סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, אִם כֵּן מִפְּאַת הַקְּלָלוֹת נִמְשְׁכוּ הַבְּרָכוֹת.

וּמַה שֶׁבָּאוּ בְּמִסְפַּר אַחַד עָשָׂר, לְפִי שֶׁשֵּׁם שֶׁל יָהּ הוּא מִדַּת הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיח יח): ״יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ״, וְכֵן (שם צד יב): ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ״, וְכֵן: ״עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ״, כַּמְבֹאָר פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח (טו ב), וְנִמְצָא שֶׁוָּי״ו הֵ״א שֶׁבַּשֵּׁם הַגָּדוֹל הוּא מִדַּת הָרַחֲמִים. וְכֵן כָּתַב רַבֵּנוּ בְּחַיֵּי עַל פָּסוּק ״כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ״ (שמות יז טז). וְרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הַדִּין, הַיְינוּ בְּשֵׁם שֶׁל יָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כו ד): ״כִּי בְּיָהּ ה׳ צוּר עוֹלָמִים״. וְרָאָה שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם עַד שֶׁשִּׁתֵּף גַּם ו״ה לְי״ה. וְעַל כֵּן אָמְרוּ (ב״ב ט:): הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת, לְפִי שֶׁעִקַּר שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה הַנִּגְבָּל בְּשֵׁשׁ קְצָווֹת, כִּי שְׂכָרוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מֵעָל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה, וְגוֹ׳. אֲבָל הַמְפַיְּסוֹ בַּדִּבּוּר הָרוּחָנִי שֶׁבּוֹ, אָז עִקַּר שְׂכָרוֹ לָעוֹלָם הַנֶּעְלָם, בְּשֵׁם שֶׁל ו״ה, דְּהַיְינוּ אַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת, כִּי דַּוְקָא לָעוֹלָם הַבָּא הַשֵּׁם מָלֵא. עַל כֵּן בָּאוּ הַבְּרָכוֹת בְּמִסְפַּר אַחַד עָשָׂר. וְכֵן אֲפִלּוּ הָאֲרוּרִים, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ בְּשֶׁטֶף חֵמָה לְאַלְתַּר, כִּי אִם בְּרַחֲמִים תְּחִלָּה מְעַט מְעַט, אוּלַי יָשׁוּבוּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה לְדוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁאִם יַחְזְרוּ יִהְיוּ גִּשְׁמֵי בְּרָכָה. כָּךְ אֲפִלּוּ הַקְּלָלוֹת בָּאִים מִצַּד הָרַחֲמִים מְעַט מְעַט, עַל כֵּן בָּאוּ גַּם כֵּן בְּמִסְפַּר אַחַד עָשָׂר הַמּוֹרֶה עַל הָרַחֲמִים. וּמִטַּעַם זֶה כָּל הַתּוֹכָחוֹת, הֵן שֶׁל תּוֹרַת כֹּהֲנִים הֵן שֶׁבְּפָרָשָׁה זוֹ, מַתְחִילִין בְּוָי״ו וּמְסַיְּמִין בְּהֵ״א, לְהוֹרוֹת שֶׁאֲפִלּוּ בְּרוֹגֶז רַחֵם יִזְכֹּר.

וּבְסוֹטָה (לז:) דָּרְשׁוּ כָּל אַחַד עָשָׂר אֵלּוּ, עַל נוֹאֵף וְנוֹאֶפֶת, חוּץ מִן מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה. פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י לֹא יָדַעְתִּי לְפָרְשׁוֹ, וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁכָּךְ פֵּרוּשׁוֹ: כִּי אִם יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וְתֵלֵד בֵּן מִמֶּנּוּ, וּבְמוֹתוֹ יִפְסֹק הַדַּיָּן שֶׁהוּא יוֹרֵשׁ עִם שְׁאָר אֶחָיו הַקְּטַנִּים, הֲרֵי הוּא גּוֹזֵל הַיָּתוֹם, וְגַם מְמַעֵט לָאַלְמָנָה מֵחֶלְקָהּ. וְהָראב״ע כָּתַב שֶׁכָּל אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁבַּסֵּתֶר, וְכֵן פֵּרֵשׁ בַּחִזְקוּנִי, וּלְפִי שֶׁאֵין יְכֹלֶת בְּיַד בֵּית דִּין לַעֲמֹד כְּנֶגְדָּם, עַל כֵּן הֶחֱרִימָם בְּאָרוּר. וְזֶה דַּעַת נָכוֹן, וְהָרְאָיָה עָלָיו שֶׁלֹּא הִזְכִּיר לְשׁוֹן סֵתֶר כִּי אִם בַּעֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂם בַּסָּתֶר״, וּבְמַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר, כִּי שְׁנַיִם אֵלּוּ כּוֹלְלִים כָּל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת, כִּי כֻלָּם נִכְלְלוּ בִּשְׁנֵי סוּגִים אֵלּוּ, דְּהַיְינוּ בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, וּבִדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. וּפֵרַט אַחַד עָשָׂר אֵלּוּ לְדַבֵּר בַּהוֶֹה, כִּי בָּהֶם הַדָּבָר מָצוּי לְהַסְתִּירָם, וְהוּא הַדִּין בְּכָל מִצְווֹת הַתּוֹרָה שֶׁחָזַר וּכְלָלָם בְּ״אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה״. וּמַה מְּאֹד מַסְכִּים לָזֶה מַה שֶּׁדָּרְשׁוּ: ״אֲשֶׁר לֹא יָקִים״, זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, וְהַיְינוּ דָּבָר שֶׁבַּסֵּתֶר, שֶׁהוּא לוֹמֵד לְשֵׁם יוֹהֲרָא, וְאֵין כַּוָּנָתוֹ כְּדֵי לְקַיֵּם הַמִּצְווֹת, וּמִי יוּכַל לַעֲמֹד עַל דַּעְתּוֹ. וַאֲפִלּוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת טָעוּ בָּזֶה, כְּאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב״מ פה.): ״עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ״, דָּבָר זֶה נִשְׁאַל לַחֲכָמִים וְלַנְּבִיאִים וְלַמַּלְאָכִים וְלֹא פֵּרְשׁוּהָ, עַד שֶׁפֵּרְשָׁהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ: ״וַיֹּאמֶר עַל עָזְבָם תּוֹרָתִי״ וְגוֹ׳, כִּי בַנִּגְלֶה הָיוּ רוֹאִים אוֹתָם עֲסוּקִים בַּתּוֹרָה, אֲבָל לֹא יָדְעוּ שֶׁלָּמְדוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, וּכְשֶׁבָּאוּ לִידֵי מַעֲשֶׂה עֲזָבוּהָ כְּמִנְהַג רֹב דּוֹרֵנוּ. עַל כֵּן אָמַר ״אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה״, מַה שֶּׁהוּא מְדַבֵּר בְּפִיו אֵינוֹ מְקַיֵּם, שְׁמַע מִנַּהּ שֶׁהוּא לוֹמֵד שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְאֵין לְךָ סֵתֶר גָּדוֹל מִזֶּה, עַל כֵּן הֶחֱרִימוֹ בְּאָרוּר.