וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת־הָעָ֔ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹֽר׃

משה מצווה את העם ביום ההוא לאמור. תרגום אונקלוס מתרגם את הפסוק כפשוטו: ופקיד משה ית עמא ביומא ההוא למימר. הפסוק הוא פתיחה קצרה לפרשת הברכות והקללות על הר גריזים והר עיבל המובאת בפסוקים הבאים. הוא מציין את מעמד הציווי המיוחד של משה ביום ההוא, ומכין את הרקע לחלוקת השבטים בין שני ההרים ולסדר הברכות והקללות שיישמעו שם. תפקידו של הפסוק להקדים ולמסגר את המעמד ההיסטורי של הברית על ההרים.