לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ בְּכִֽיסְךָ֖ אֶ֣בֶן וָאָ֑בֶן גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה׃

אבן ואבן. מִשְׁקָלוֹת:

גדולה וקטנה. גְּדוֹלָה שֶׁמַּכְחֶשֶׁת אֶת הַקְּטַנָּה, שֶׁלֹּא יְהֵי נוֹטֵל בַּגְּדוֹלָה וּמַחֲזִיר בַּקְּטַנָּה (ספרי):

לָא יְהֵי לָךְ בְּכִיסָךְ מַתְקַל וּמַתְקָל רַבְּתָא וּזְעֶרְתָּא

בכיסך. מקום למאזנים או יוציא מן הכיס בדרך רמאות והראשון הוא נכון והעד כיס אחד יהיה לכלנו משקל אחד. ומגזרת תכוסו על השה ואם הוא משורש אחר ורבים פירשו כמו חריט ואין צורך:

גדולה וקטנה - שעושה שני חצאי זקוקים (=מידת משקל) א' גדול ואחד קטן לרמות בני אדם, שכששוקל שני חצאי זקוקים ביחד הרי הוא זקוק מצומצם וישר. ולכן אומר: אבן שלמה - זקוק שלם מצומצם בחתיכה אחת יעשה שלא יוכל לרמות.

גדולה וקטנה פרש״‎י גדולה שמכחשת את הקטנה כלומר לא יהיה לך שני משקלות האחד מחמשה רביעי הליטרא והשני משלשה רביעים אע״‎פ שהם ב׳‎ ליטרות ישרות כשהן בבת אחת לפי שהלב יודע שכוונתו ליטול בגדולה ולהחזיר בקטנה היינו גדולה שמכחשת את הקטנה שמחסרת אותה רביע אחד.

בכיסך בית מקום למאזנים.

לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. יֵשׁ לְדַקְדֵּק, אִם הַפֵּרוּשׁ גְּדוֹלָה יוֹתֵר מִן הָרָאוּי וְהַקְּטַנָּה יוֹתֵר מִן הָרָאוּי, וּשְׁנֵיהֶם שֶׁקֶר, וְשׁוֹקֵל לְעַצְמוֹ בַּגְּדוֹלָה וְלַאֲחֵרִים בַּקְּטַנָּה, אִם כֵּן קָשֶׁה, מַהוּ שֶׁאָמַר ״אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ״, כִּי תֹּאַר הַשְּׁלֵמָה קָאֵי וַדַּאי עַל הַקְּטַנָּה יוֹתֵר מֵהָרָאוּי שֶׁצָּרִיךְ לְהַשְׁלִים חֶסְרוֹנָהּ שֶׁתִּהְיֶה שְׁלֵמָה וּבִלְתִּי חֲסֵרָה, וְלָמָּה לֹא אָמַר דָּבָר הַמִּתְנַגֵּד אֶל הַגְּדוֹלָה? וּבְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁתֵּבַת ״וָצֶדֶק״ אָמַר כְּנֶגֶד הַגְּדוֹלָה הַשִּׁקְרִית. וְקָשֶׁה, הֲרֵי הַצֶּדֶק הוּא הֵפֶךְ שְׁנֵיהֶם וּ״שְׁלֵמָה״ לָמָּה לִי? אֶלָּא וַדַּאי כָּךְ פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁגְּדוֹלָה הִיא הַמְּשֹׁעֶרֶת כָּרָאוּי וּקְטַנָּה הִיא הַחֲסֵרָה מִן הָרָאוּי. וּמָה שֶׁאָמַר ״אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק״ קָאֵי הַכֹּל עַל הַקְּטַנָּה, כִּי לְשׁוֹן צֶדֶק דָּרְשׁוּ רז״ל (ב״ב פח:): צַדֵּק מִשֶּׁלְּךָ וְתֵן לוֹ. עַל כֵּן אָמַר דֶּרֶךְ לֹא זוֹ אַף זוֹ: אֶבֶן שְׁלֵמָה וּבִלְתִּי חֲסֵרָה יִהְיֶה לָךְ, שֶׁלֹּא תְּחַסֵּר אֶת חֲבֵרְךָ כְּלוּם, וְלֹא זוֹ שֶׁלֹּא תְּחַסֵּר לוֹ אֶלָּא אֲפִלּוּ ״וָצֶדֶק״, צַדֵּק מִשֶּׁלְּךָ וְתֵן לוֹ יוֹתֵר מֵהָרָאוּי לָבֹא לוֹ. וְאִם כֵּן הוּא שֶׁהַגְּדוֹלָה הִיא הַיְּשָׁרָה, לָמָּה אָמַר לֹא יִהְיֶה בְּכִיסְךָ הַגְּדוֹלָה, לָמָּה לֹא תִּהְיֶה בְּכִיסוֹ הַיְּשָׁרָה? וְעוֹד קָשֶׁה מַהוּ שֶׁאָמַר ״כִּי תוֹעֲבַת ה׳ אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל״ תַּרְתֵּי לָמָּה לִי? וּמִדְּקָאָמַר ״כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל״ שְׁמַע מִנַּהּ שֶׁ״כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה״ אֵינוֹ עָוֶל, וְצָרִיךְ לְהָבִין מַהוּ זֶה.

בֵּאוּר הַדָּבָר הוּא כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה,: ״אֶבֶן וָאֶבֶן אֵיפָה וְאֵיפָה תּוֹעֲבַת ה׳ גַּם שְׁנֵיהֶם״ (משלי כ י), אִם שְׁנֵיהֶם שְׁקָרִים מַהוּ ״גַּם שְׁנֵיהֶם״, מֵהֵיכָא תֵּיתֵי לְחַלֵּק בֵּינֵיהֶם? וּמַהוּ לְשׁוֹן ״גַּם״? אֶלָּא וַדַּאי שֶׁמְּדַבֵּר בְּאֶחָד שִׁקְרִי וְאֶחָד אֲמִתִּי, וְהוֹרָה שֶׁגַּם הַיָּשָׁר נִקְרָא תּוֹעֵבָה, לְפִי שֶׁהָאֶבֶן הַיְּשָׁרָה גּוֹרֶמֶת לוֹ לִשְׁקֹל בַּשִּׁקְרִית, כִּי אִם לֹא הָיָה לוֹ הָאֶבֶן הַיְּשָׁרָה הָיָה מִתְיָרֵא לִשְׁקֹל לְכָל הָעוֹלָם בַּקְּטַנָּה הַשִּׁקְרִית, כִּי כָּל הַקּוֹנִים בְּבוֹאָם לְבֵיתָם יִמְצְאוּ מִשְׁקָלָם חָסֵר וְתָבֹא לְבֵית דִּין עָלָיו צַעֲקַת רַבִּים לוֹמַר שֶׁלְּכֻלָּנוּ שָׁקַל בַּקְּטַנָּה. מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר, שֶׁמָּא בְּבֵיתְכֶם נַעֲשֶׂה חָסֵר, וְכִי לְכֻלָּם נֶחְסַר בְּבֵיתָם? דָּבָר זֶה אֵינוֹ שָׁכִיחַ. מָה הוּא עוֹשֶׂה, הוֹלֵךְ וְשׁוֹקֵל לִקְצָתָם בַּקְּטַנָּה הַחֲסֵרָה, וְלִקְצָתָם בַּגְּדוֹלָה הַיְּשָׁרָה, וְהָיָה אִם יָבוֹאוּ לְבֵית דִּין הַבְּרִיּוֹת אֲשֶׁר לָהֶם שָׁקַל חָסֵר, הוּא יִטְעֹן בְּבֵית דִּין: הֲרֵי מָכַרְתִּי לְהַרְבֵּה בְּרִיּוֹת, וְיִשְׁאַל אוֹתָם שֶׁשָּׁקַל בַּיְּשָׁרָה, וְיָעִידוּ שֶׁאֵינָן חֲסֵרִין כְּלוּם, וְיַכְחִישׁוּ הַטּוֹעֲנִים שֶׁשָּׁקַל חָסֵר, וּמִמֵּילָא יְתָרֵץ הַדַּיָּן לוֹמַר שֶׁאֶצְלְכֶם נַעֲשֶׂה חָסֵר, דְּאִם לֹא כֵן מָה גְּבַר מִגּוּבְרִין (סנהדרין סה:) וְלָמָּה אֵלּוּ אֵינָן חֲסֵרִין כְּלוּם? וּכְשֶׁיִּשְׁלַח הַבֵּית דִּין אַחַר מִשְׁקָלוֹ יִשְׁלַח הַיְּשָׁרָה. וְנִמְצָא שֶׁאִלְמָלֵא הַיְּשָׁרָה לֹא הָיָה יָכוֹל לִמְכֹּר לְכֻלָּם בַּקְּטַנָּה. וַהֲרֵי לְכָךְ הוּא מַחֲזִיק הַיְּשָׁרָה כְּדֵי לְאַמֵּת שֶׁקֶר שֶׁלּוֹ, לְכָךְ גַּם הַיְּשָׁרָה תּוֹעֵבָה. וְזֶהוּ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י: גְּדוֹלָה הַמַּכְחֶשֶׁת אֶת הַקְּטַנָּה, כִּי עַל יְדֵי הַגְּדוֹלָה יוּכַל לְהַכְחִישׁ בְּבֵית דִּין מַעֲשֵׂה הַקְּטַנָּה. וְעַל כֵּן אָמַר: ״כִּי תוֹעֲבַת ה׳ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה״ - עַל מָה שֶׁשָּׁקַל בַּיְּשָׁרָה, כִּי גַּם זֶה תּוֹעֵבָה מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ שׁוֹקֵל בַּיְּשָׁרָה כִּי אִם כְּדֵי לְרַמּוֹת הָעוֹלָם. ״כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל״ - הַיְנוּ הַשִּׁקְרִית, אֲבָל הָרִאשׁוֹנָה אֵינָהּ עָוֶל, וְאַף עַל פִּי כֵן הִיא תּוֹעֵבָה. וְעַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: ״תּוֹעֲבַת ה׳ גַּם שְׁנֵיהֶם״ לְרַבּוֹת הַיְּשָׁרָה.

וּבְזֶה מְיֻשָּׁב הַסְּמִיכוּת ״זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק״, פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י, אִם שִׁקַּרְתָּ בַּמִּדּוֹת וּבַמִּשְׁקוֹלוֹת הֱוֵי דּוֹאֵג מִן גֵּרוּי הָאוֹיֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יא א): ״מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת ה׳״, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (שם יא ב): ״בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה״. וְקָשֶׁה, מָה עִנְיָן גֵּרוּי הָאוֹיֵב לַמִּשְׁקוֹלוֹת, וְעוֹד קָשֶׁה, וְכִי עֲמָלֵק בָּא עֲלֵיהֶם בַּעֲבוּר שֶׁשִּׁקְרוּ בְּמִשְׁקוֹלוֹת? גַּם עַל הָרְאָיָה קָשֶׁה, לָמָּה קְרָאָהּ ״מֹאזְנֵי מִרְמָה״? ״מֹאזְנֵי שֶׁקֶר״ מִבָּעֵי לֵיהּ. וּמַהוּ הַקָּלוֹן שֶׁאָמַר? וְאֵיךְ נִקְשַׁר סוֹף הַפָּסוּק, ״וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה״, לִתְחִלָּתוֹ? אֶלָּא וַדַּאי שֶׁלָּאֶבֶן הַגְּדוֹלָה הַיְּשָׁרָה קָרָא ״מֹאזְנֵי מִרְמָה״, שֶׁלְּכָךְ הוּא שׁוֹקֵל בָּהּ כְּדֵי לְרַמּוֹת כָּאָמוּר, וְהַשּׁוֹקֵל בָּהּ הֲרֵי הוּא כְּמַסְתִּיר רָעָתוֹ מִן הַבְּרִיּוֹת וְעוֹשֶׂה עַיִן שֶׁל מַעְלָה כְּאִלּוּ אֵינוֹ רוֹאֶה. וְכָךְ מִדָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדֶרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר (שם כו כו) ״תִּכַּסֶּה שִׂנְאָה בְּמַשָּׁאוֹן תִּגָּלֶה רָעָתוֹ בְקָהָל״. וּכְדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בְּסוֹטָה (ט.): הִיא עָשְׂתָה בַּסֵּתֶר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְגַלֶּה קְלוֹנָהּ, כָּךְ אָמַר לְרַמָּאִים אֵלּוּ, אַתֶּם עוֹשִׂים בַּסֵּתֶר עֹשֶׁק וְגָזֵל, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ הַשּׂוֹנֵא אֲשֶׁר יִקַּח כָּל אֲשֶׁר לְךָ בְּגָלוּי, וְאָז לְמַפְרֵעַ יִתְגַּלֶּה קְלוֹנְךָ, כִּי יֵדְעוּ הַכֹּל לְמַפְרֵעַ שֶׁאַתָּה עָשִׂיתָ בַּסֵּתֶר עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט, זֶהוּ שֶׁאָמַר ״בָּא זָדוֹן״ זֶה הָאוֹיֵב שֶׁיָּבֹא בְּזָדוֹן וּבְגָלוּי וְיָבֹא לְאוֹר קָלוֹן שֶׁלְּךָ. וְזֶהוּ שֶׁמַּסִּיק בַּיַּלְקוּט בְּשֵׁם הַמְּכִילְתָּא (בשלח פר׳ א ח): רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״וַיָּבֹא עֲמָלֵק״, שֶׁבָּא בְּגִלּוּי פָּנִים, לְפִי שֶׁכָּל הַבָּאוֹת שֶׁבָּא לֹא בָּא אֶלָּא בְּמַטְמוֹנִיּוֹת, אֲבָל בִּיאָה זוֹ בָּא בְּגִלּוּי פָּנִים, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְזֶה רְאָיָה גְּדוֹלָה לִדְבָרֵינוּ, שֶׁכָּל מָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַטְמוֹנִיּוֹת בָּא עֲמָלֵק בְּגָלוּי כְּדֵי לְהָבִיא לָאוֹר קְלוֹנָם, כִּי לֹא עָבִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דִּינָא בְּלֹא דִּינָא, וּכְשֶׁשּׁוֹלֵחַ אֶת הָאוֹיֵב שֶׁיִּקַּח אֶת אֲשֶׁר לְךָ וַדַּאי הָיָה זֶה בַּעֲבוּר שֶׁבַּסֵּתֶר עָשִׂיתָ עֹשֶׁק וְנָלוֹז. וְהָעוֹשִׂים כָּךְ סוֹבְרִים כִּי חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע, כַּאֲשֶׁר בְּדוֹרֵנוּ חוֹשְׁבִים לְחָכָם אֶת כָּל מִי שֶׁהוּא חָרִיף לְרַמּוֹת, וְהַכָּתוּב אוֹמֵר (בראשית כז לה): ״בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה״ - וְלֹא בְּחָכְמָה, וַיִּקַּח אֶת אֲשֶׁר לְךָ. אָמְנָם מִי שֶׁהוּא מְקַיֵּם ״וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ״, וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה שֶׁקֶר לַחֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ בְּצִנְעָה, הוּא הַנִּקְרָא ״חָכְמָה״, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: ״וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה״, וְהוּא הֵפֶךְ הַמֹּאזְנֵי מִרְמָה שֶׁהִזְכִּיר.

וְעַל דָּבָר זֶה בָּא עֲמָלֵק, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יז ז-ח): ״וְעַל נַסּוֹתָם אֶת ה׳ לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה׳ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן, וַיָּבֹא עֲמָלֵק״. וּמַסִּיק בַּיַּלְקוּט (בשם המכילתא בשלח פר׳ ו ז): רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם הוּא מַסְפִּיק לָנוּ כָּל צְרָכֵינוּ נַעַבְדֶנּוּ כוּ׳. מִזֶּה אָנוּ לְמֵדִין שֶׁלֹּא הָיוּ בְּטוּחִים בַּה׳ שֶׁיִּתֵּן לָהֶם כָּל צָרְכֵיהֶם, וּמִסְּתָמָא הָיוּ עֲסוּקִים בְּעִנְיְנֵי רַמָּאוּת שֶׁלֹּא הָיוּ יְכוֹלִים לְהוֹצִיא מֵהֶם בְּדִין, וְעָשׂוּ עַיִן שֶׁל מַעְלָה כְּלֹא רוֹאֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב ״הֲיֵשׁ ה׳ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן״, עַל כֵּן ״וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים״, וּדְרָשׁוּהוּ (שם פר׳ א ח) לְשׁוֹן רִפְיוֹן יָדַיִם, וְהַיְנוּ שֶׁרָפוּ יְדֵי דַּיָּנֵיהֶם כִּי לֹא יָכְלוּ לְהוֹצִיא בְּדִין מָה שֶׁחָמְסוּ בַּסֵּתֶר, וְכֵן כָּאן נֶאֱמַר: ״וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים״, הֵן אֱלֹהִים מַמָּשׁ, כִּי הַדָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ ״וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״, הֵן אֱלֹהִים דַּיָּנִים, כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה אֵינוֹ נִתְפָּס עַל שְׁקָרָיו בְּדַיָּנִים. וְעַל כֵּן חָתַךְ עֲמָלֵק הַמִּילָה וּזְרָקָהּ כְּלַפֵּי מַעְלָה (תנחומא י.), כִּי מִילָה הַחִיצוֹנִית תַּכְלִיתָהּ לְהָבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי מִילַת עָרְלַת הַלֵּב, וּכְשֶׁלִּבָּם תָּכִין מִרְמָה עַל יְדֵי שֶׁטּוֹמֵן מִשְׁקְלוֹתָיו בְּמֶלַח, אִם כֵּן אֵין תּוֹעֶלֶת גַּם בַּמִּילָה הַחִיצוֹנִית כָּל זְמַן שֶׁהֵם עַרְלֵי לֵב. וְעוֹד לְרז״ל (תנחומא פר׳ צו יד) שֶׁהַמִּילָה מַשְׁלֶמֶת שֵׁם שֶׁל שַׁדַּי, וְהֵמָּה אָמְרוּ כִּמְסֻפָּקִין: ״הֲיֵשׁ ה׳ בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן״, אִם כֵּן אֵין צֹרֶךְ בַּמִּילָה, וְקַל לְהָבִין. וְלֹא נִתְפְּסוּ בְּיַד עֲמָלֵק כִּי אִם הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, שֶׁהָיָה הֶעָנָן פּוֹלְטָם מֵחֲמַת חֶטְאָם, כִּי כָל בַּעַל מִרְמָה נִדְחֶה מִמְּחִיצַת הַשְּׁכִינָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ה ה): ״לֹא יְגֻרְךָ רָע״, וְדוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָיו יִתְבָּרַךְ (שם קא ז), וְכָל שֶׁכֵּן עוֹשֶׂה שְׁקָרִים. וְזֶהוּ ״בִּרְפִידִים״, רַף יָדַיִם, דְּהַיְנוּ חֲסֵרֵי כֹּחַ, וְהָיוּ ״עָיֵף וְיָגֵעַ״, כִּי לֹא הָיוּ נְשׂוּאִים עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים כְּמוֹ אֵלּוּ שֶׁבְּתוֹךְ הֶעָנָן אֲשֶׁר אֵין עָיֵף וְאֵין כּוֹשֵׁל בָּהֶם.

וּבְדֶרֶךְ דְּרָשׁ יֵשׁ לוֹמַר, כְּשֵׁם שֶׁפָּרָשַׁת ״זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק״ סְמוּכָה לְפָרָשַׁת מִשְׁקָלוֹת, כָּךְ אָנוּ עוֹשִׂים פָּרָשַׁת זָכוֹר אַחַר פָּרָשַׁת שְׁקָלִים, הַבָּאָה לְכַפָּרָה עַל עֲוֹן הָעֵגֶל שֶׁנַּעֲשָׂה מִשִּׁקְלֵי זָהָב עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ לְהוּטִים אַחַר הַמָּמוֹן בְּיוֹתֵר, כַּמְּבֹאָר לְמַעְלָה פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא (ל יג), וְכָל הַלָּהוּט אַחֲרָיו מְשַׁקֵּר גַּם בַּמִּשְׁקוֹלוֹת. וּבְעָוֹן זֶה בָּא הָמָן עַל יִשְׂרָאֵל מִזֶּרַע עֲמָלֵק בְּשִׁקְלֵי כֶסֶף, וּמָרְדְּכַי צִוָּה שֶׁלֹּא יִשְׁלְחוּ יְדֵיהֶם בַּבִּזָּה לְתַקֵּן זֶה, וְאֵין כָּאן מְקוֹמוֹ לְהַאֲרִיךְ בּוֹ.