כִּֽי־יִנָּצ֨וּ אֲנָשִׁ֤ים יַחְדָּו֙ אִ֣ישׁ וְאָחִ֔יו וְקָֽרְבָה֙ אֵ֣שֶׁת הָֽאֶחָ֔ד לְהַצִּ֥יל אֶת־אִישָׁ֖הּ מִיַּ֣ד מַכֵּ֑הוּ וְשָׁלְחָ֣ה יָדָ֔הּ וְהֶחֱזִ֖יקָה בִּמְבֻשָֽׁיו׃

כי ינצו אנשים. סוֹפוֹ לָבֹא לִידֵי מַכּוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר מיד מכהו, אֵין שָׁלוֹם יוֹצֵא מִתּוֹךְ יְדֵי מַצּוּת (ספרי):

אֲרֵי יִנְצוּן גֻבְרִין כַּחֲדָא גְבַר וַאֲחוּהִי וְתִתְקְרֵב אִתַּת חַד לְשֵׁזָבָא יָת בַּעֲלַהּ מִיַד מָחוּהִי וְתוֹשֵׁט יְדַהּ וְתִתְקֵף בְּבֵית בַּהֲתְּתֵהּ

כי ינצו. הפך כי ישבו אחים יחדו ואלה האנשים זרים או אחים:

במבושיו. ביציו מגזרת בושה והוא עזות מצח לגלות דבר הנסתר שהוא ערוה גם הוא מקום מסוכן:

אשת האחד ולא אשת שליח ב״‎ד.

והחזיקה במבשיו אין לי אלא במבושיו מנין לרבות כל דבר שיש בו סכנה תלמוד לומר והחזיקה מכל מקום.

לְהַצִּיל וְגוֹ׳ וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְגוֹ׳. וְלֹא אָמַר הַכָּתוּב ״וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְגוֹ׳ לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ״, הֵעִיר בָּזֶה שֶׁאִם לֹא הָיָה לָהּ מְצִיאוּת לְהַצִּיל בַּעְלָהּ מִיַּד מַכֵּהוּ אֶלָּא עַל יְדֵי זֶה, לְפִי שֶׁאֵין כֹּחַ בָּהּ לְהַצִּיל אֶלָּא בְּדֶרֶךְ זֶה - פְּטוּרָה. וְדַוְקָא שֶׁהָיָה חֲבֵרוֹ מַכֵּהוּ מַכַּת נֶפֶשׁ, לָזֶה הִקְדִּים מַאֲמַר ״לְהַצִּיל״ קוֹדֶם מַאֲמַר ״וְשָׁלְחָה״, לוֹמַר שֶׁאִם יָדַעְנוּ שֶׁלֹּא שָׁלְחָה אֶלָּא לְהַצִּיל - פְּטוּרָה.