לֹא־יוּכַ֣ל בַּעְלָ֣הּ הָרִאשׁ֣וֹן אֲשֶֽׁר־שִׁ֠לְּחָ֠הּ לָשׁ֨וּב לְקַחְתָּ֜הּ לִהְי֧וֹת ל֣וֹ לְאִשָּׁ֗ה אַחֲרֵי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻטַּמָּ֔אָה כִּֽי־תוֹעֵבָ֥ה הִ֖וא לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְלֹ֤א תַחֲטִיא֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָֽה׃ {ס}

כאן עיקר האיסור: הבעל הראשון ששילח את אשתו אינו יכול לחזור ולקחתהּ לאישה לאחר שנישאה לאחר, ״כי תועבה היא לפני ה׳״. רש״י מביא שהמילים ״אחרי אשר הֻטַּמָּאָה״ באות לרבות גם סוטה שנסתרה, ולא רק גרושה שנישאה ממש. אבן עזרא מבאר ש״הֻטַּמָּאָה״ נאמר כלפי הבעל הראשון - שהיא טמאה עליו ואסורה לו מפני שהיתה עם איש אחר, ומדגיש שהמילים ״ולא תחטיא את הארץ״ הן ציווי לכל ישראל שלא יביאו על הארץ חטא. התורה מנמקת שהחזרת גרושה שנישאה לאחר היא מעשה תועבה שיש בו כדי להחטיא את הארץ שה׳ נותן לישראל בנחלה.