וּשְׂנֵאָהּ֮ הָאִ֣ישׁ הָאַחֲרוֹן֒ וְכָ֨תַב לָ֜הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ וְשִׁלְּחָ֖הּ מִבֵּית֑וֹ א֣וֹ כִ֤י יָמוּת֙ הָאִ֣ישׁ הָאַחֲר֔וֹן אֲשֶׁר־לְקָחָ֥הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃

הפסוק ממשיך את הסיפור: גם הבעל השני שונא אותה, כותב לה ספר כריתות, נותנו בידה ומשלחה, או שהוא מת. רש״י מדגיש שהכתוב כאילו מבשר לאיש השני שסופו לשנוא אותה, ואם לא ישנא - היא ״קוברתו״, כלומר סופו למות בחייה, כפי שנאמר ״או כי ימות״. אבן עזרא מבאר את הלשון ״כריתות״ - מלשון כריתה, שנכרתה זיקת הנישואין ביניהם לעולם. הפסוק מונה את שני המצבים שבהם משתחררת האישה מן הבעל השני - גירושין או מיתה - כדי להגיע בפסוק הבא אל עיקר האיסור: שהבעל הראשון לא יוכל להחזירה.