דְּבָרִים כ״ד · ט״ו

ואליו הוא נשא את נפשו. אֶל הַשָּׂכָר הַזֶּה הוּא נוֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת, עָלָה בַכֶּבֶשׁ וְנִתְלָה בְאִילָן (ספרי; ב"מ קי"ב):

והיה בך חטא. מִכָּל מָקוֹם, אֶלָּא שֶׁמְּמַהֲרִין לִפָּרֵעַ עַל יְדֵי הַקּוֹרֵא (ספרי):

בְּיוֹמֵהּ תִּתֵּן אַגְרֵהּ וְלָא תֵעוּל עֲלוֹהִי שִׁמְשָׁא אֲרֵי עַנְיָא הוּא וְלֵהּ הוּא מְסַר יָת נַפְשֵׁהּ וְלָא יִקְרֵי עֲלָךְ קֳדָם יְיָ וִיהֵי בָךְ חוֹבָא

ביומו תתן שכרו שלא תבוא עליו השמש מצות לא תעשה לחזוק:

ואליו. אל שכרו:

הוא נושא את נפשו. להתפרנס ממנו על כן השכיר את עצמו:

ואליו הוא נושא את נפשו - מתאוה נפשו כדי לאכול שכרו. וכמוהו: חטאת עמי יאכלו ואל עונם ישאו נפשם - מתאוים הכהנים לאכול חטאות שיביאו על עונם.

ביומו תתן שכרו אחר גמר המלאכה אם הוא שכיר יום משלם לו כל הלילה ואם של לילה משלם לו כל היום וכן אמרו רבותינו שהרי כאן הוא אומר ולא תבוא עליו השמש ובמקום אחר הוא אומר לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר.

כי עני הוא אם הוא עני.

ואליו הוא נשא את נפשו מתאוה את נפשו כמו אליך ה׳‎ נפשי אשא.

וְאֵלָיו הוּא נוֹשֵׂא וְגוֹ׳ וְהָיָה בְךָ חֵטְא. הַכַּוָּנָה שֶׁהֲגַם שֶׁעוֹשֵׁק שְׂכַר שָׂכִיר אֵינוֹ אֶלָּא גּוֹזֵל מָמוֹן, אַף עַל פִּי כֵן אֵין עָנְשׁוֹ מָמוֹן אֶלָּא נְפָשׁוֹת, וְהוּא אָמְרוֹ ״יִהְיֶה בְךָ״, פֵּרוּשׁ ״בְּךָ״ בְּנַפְשְׁךָ, ״חֵטְא״, עַל דֶּרֶךְ (מלכים א א:כא) ״וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים״. וְהִקְדִּים טַעַם הָעֹנֶשׁ בְּאָמְרוֹ ״וְאֵלָיו הוּא נוֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ״, וּמֵעַתָּה יִהְיֶה הַמִּשְׁפָּט נֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ.