הפסוק קובע שלא יומתו אבות בגלל בנים ולא בנים בגלל אבות, אלא ״איש בחטאו יומתו״. רש״י מבאר ש״לא יומתו אבות על בנים״ פירושו בעדות בנים - שאין מקבלים עדות קרובים; ואם תפרש שלא יומתו בעוון בנים, כבר נאמר ״איש בחטאו יומתו״. עוד מדגיש רש״י ש״איש בחטאו יומתו״ מלמד שדווקא מי שהוא ״איש״ מת בעוונו, אך קטנים אינם נענשים בבית דין. אבן עזרא משיב ל״תועי רוח״ ששאלו כיצד מתיישב פסוק זה עם ״פוקד עון אבות על בנים״, ומבאר שהפסוק כאן הוא ציווי לבית דין של ישראל, ואילו הפקידה שם היא ביד שמים בלבד. עיקרון היסוד: כל אדם נשפט בבית דין על מעשיו הוא בלבד.
ותועי רוח שאלו איך אמר הכתוב לא יומתו אבות ובמקום אחר אומר פוקד עון אבות ושאלתם תהו כי לא יומתו אבות על בנים מצוה על ישראל ופוקד עון אבות על בנים הוא הפוקד וכבר פירשתיו במקומו:
ובנים לא יומתו על אבות - בב"ד, כדכתיב: ואת בני המכים לא המית - ככתוב: לא יומתו וגו'. אבל הקב"ה פוקד עון אבות על בנים - כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, וכדכתיב: אבות יאכלו בוסר ושני בנים תקהינה - לאבד נחלת אבות, אבל לא ע"י בית דין.