דְּבָרִים כ״ג · ז׳

לֹא־תִדְרֹ֥שׁ שְׁלֹמָ֖ם וְטֹבָתָ֑ם כׇּל־יָמֶ֖יךָ לְעוֹלָֽם׃ {ס}

במילים פשוטות

הכתוב מצווה שלא לדרוש שלום העמונים והמואבים וטובתם כל הימים לעולם. רש״י מבאר שמכלל שנאמר בעבד ״עמך ישב בקרבך״ יכול אף זה כן, תלמוד לומר ״לא תדרש שלמם״. חזקוני מבאר שאם באת להילחם על עירם, מצווה אתה להשחית כל עץ מאכל שבה, שלא כבשאר אומות שנאמר בהן ״וקראת אליה לשלום״ ו״לא תשחית את עצה״. כך הפסוק אוסר לדרוש בשלומם וטובתם של עמון ומואב, ומדגיש את חומרת היחס אליהם - עד כדי היתר להשחית את עצי עירם בעת מלחמה, בשונה מן ההגבלות החלות על שאר האומות.
מבוסס על רש״י, חזקוני · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

לא תדרש שלמם. מִכְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ יָכוֹל אַף זֶה כֵּן, תַּ"לֹ לא תדרש שלמם (עי' ספרי):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

לָא תִתְבַּע שְׁלָמְהוֹן וְטָבָתְהוֹן כָּל יוֹמָיךְ לְעָלָם

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

לא תדרש שלמם וטבתם אם באת להלחם על עירם מורשה ומצווה אתה להשחית כל עץ מאכל שבה כמו שמצינו באלישע במלכים וכל עץ טוב תפילו ולא כבשאר אומות שנאמר בהם כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום וכי תצור וגו׳‎ לא תשחית את עצה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל