לֹא־תִדְרֹ֥שׁ שְׁלֹמָ֖ם וְטֹבָתָ֑ם כׇּל־יָמֶ֖יךָ לְעוֹלָֽם׃ {ס}

הכתוב מצווה שלא לדרוש שלום העמונים והמואבים וטובתם כל הימים לעולם. רש״י מבאר שמכלל שנאמר בעבד ״עמך ישב בקרבך״ יכול אף זה כן, תלמוד לומר ״לא תדרש שלמם״. חזקוני מבאר שאם באת להילחם על עירם, מצווה אתה להשחית כל עץ מאכל שבה, שלא כבשאר אומות שנאמר בהן ״וקראת אליה לשלום״ ו״לא תשחית את עצה״. כך הפסוק אוסר לדרוש בשלומם וטובתם של עמון ומואב, ומדגיש את חומרת היחס אליהם - עד כדי היתר להשחית את עצי עירם בעת מלחמה, בשונה מן ההגבלות החלות על שאר האומות.