הכתוב מצווה שלא לתעב אדומי כי אחיך הוא, ולא לתעב מצרי כי גר היית בארצו. רש״י מבאר ש״לא תתעב אדמי״ לגמרי, ואף על פי שראוי לך לתעבו שיצא בחרב לקראתך; ״לא תתעב מצרי״ מכול וכול, אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור, מה טעם - שהיו לכם אכסניה בשעת הדחק. חזקוני מבאר שנסמכו אדומי ומצרי כאן לפי שאף הם בכלל ״לא יבוא״. כך הפסוק מלמד יחס מאוזן: אף על פי שאדום ומצרים הרעו לישראל, יש בהם צד של קרבה או הכרת טובה המונע תיעוב מוחלט, בשונה מעמון ומואב.
