לֹֽא־תְתַעֵ֣ב אֲדֹמִ֔י כִּ֥י אָחִ֖יךָ ה֑וּא לֹא־תְתַעֵ֣ב מִצְרִ֔י כִּי־גֵ֖ר הָיִ֥יתָ בְאַרְצֽוֹ׃

הכתוב מצווה שלא לתעב אדומי כי אחיך הוא, ולא לתעב מצרי כי גר היית בארצו. רש״י מבאר ש״לא תתעב אדמי״ לגמרי, ואף על פי שראוי לך לתעבו שיצא בחרב לקראתך; ״לא תתעב מצרי״ מכול וכול, אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור, מה טעם - שהיו לכם אכסניה בשעת הדחק. חזקוני מבאר שנסמכו אדומי ומצרי כאן לפי שאף הם בכלל ״לא יבוא״. כך הפסוק מלמד יחס מאוזן: אף על פי שאדום ומצרים הרעו לישראל, יש בהם צד של קרבה או הכרת טובה המונע תיעוב מוחלט, בשונה מעמון ומואב.