דְּבָרִים כ״ג · כ״א

לנכרי תשיך. וְלֹא לְאָחִיךָ, לָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה, עֲשֵׂה, לַעֲבֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוין וַעֲשֵׂה:

לְבַר עַמְמִין תְּרַבֵּי וְלַאֲחוּךְ לָא תְרַבֵּי בְּדִיל דִיבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ עַל אַרְעָא דִי אַתְּ עָלֵל:לתַמָן לְמֵירְתַהּ

לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ. קָשֶׁה לָמָּה כָּפַל לוֹמַר וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ אַחַר שֶׁצִּוָּה בְּסָמוּךְ ״לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ״ וְגוֹ׳. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (בבא מציעא עה:) לַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין. וְאוּלַי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לוֹמַר שֶׁהֲגַם שֶׁהַנְּשִׁיכָה הִיא לְגוֹי, אִם הַדָּבָר עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל אָסוּר, כָּל עוֹד שֶׁיִּשְׂרָאֵל אֵינוֹ מַכִּיר הַגּוֹי בְּעַד הַלְוָאָתוֹ אוֹ אִם אֵין בְּיָדוֹ מַשְׁכּוֹן הַגּוֹי, וְכָךְ הוּא הַדִּין.

עוֹד יִרְמֹז לְמַה שֶׁחִלְּקוּ הָאַחְרוֹנִים (יורה דעה סימן קנ״ט), שֶׁאֲפִלּוּ לְגוֹי אָסוּר לְהַתְמִיד בָּזֶה מִשּׁוּם שֶׁמָּא יָבֹא לִתְּנוֹ גַּם לְיִשְׂרָאֵל, וְהוּא אָמְרוֹ לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ, וּתְנַאי הוּא הַדָּבָר שֶׁלֹּא תַּעֲשֶׂה בְּאֹפֶן שֶׁיֵּצֵא מִזֶּה קִלְקוּל שֶׁתַּשִּׁיךְ לְאָחִיךָ.