דְּבָרִים כ״א · ד׳

אל נחל איתן. קָשֶׁה, שֶׁלֹּא נֶעֱבַד:

וערפו. קוֹצֵץ עָרְפָּהּ בְּקוֹפִיץ; אָמַר הַקָּבָּ"ה תָּבֹא עֶגְלָה בַת שְׁנָתָהּ שֶׁלֹּא עָשְׂתָה פֵרוֹת וְתֵעָרֵף בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵרוֹת, לְכַפֵּר עַל הֲרִיגָתוֹ שֶׁל זֶה שֶׁלֹּא הִנִּיחוּהוּ לַעֲשׂוֹת פֵּרוֹת (סוטה מ"ו):

וְיֶחֱתוּן סָבֵי קַרְתָּא הַהִיא יָת עֲגַלְתָּא לְנַחֲלָא בַיָר דִי לָא יִתְפְּלַח בֵּהּ וְלָא יִזְדְרַע וְיִנְקְפוּן תַּמָן יָת עֲגַלְתָּא בְּנַחֲלָא

איתן. תקיף:

וערפו שם. יסירו עורף העגלה:

אל נחל איתן אל נהר איתן כמו הובשת נהרות איתן וראיה לדבר ורחצו ידיהם.

אשר לא יעבד שלא היו בו גבים להשקות קרקע הסמוך לו.

ולא יזרע אין זורעין קרקע הסמוכה לו.

ולא יזרע דוגמא אל ארץ גזרה כי לשניהם פרוש אחד.

וערפו כשם שהנהרג נערף.

את העגלה סימן ואות כשם שהעגלה תמה ונקיה שלא עשתה שום דבר והקרקע קרקע בתולה כך אנו נקיים מן הרציחה.