דְּבָרִים כ׳ · ח׳

וְיָסְפ֣וּ הַשֹּׁטְרִים֮ לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָם֒ וְאָמְר֗וּ מִי־הָאִ֤ישׁ הַיָּרֵא֙ וְרַ֣ךְ הַלֵּבָ֔ב יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ וְלֹ֥א יִמַּ֛ס אֶת־לְבַ֥ב אֶחָ֖יו כִּלְבָבֽוֹ׃

במילים פשוטות

השוטרים מוסיפים ומכריזים על פטור נוסף: מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו. רש״י שואל למה נאמר כאן ״ויספו״, ומבאר שהשוטרים מוסיפים על דברי הכהן: הכהן מדבר משמע ישראל עד להושיע אתכם, ואת ענייני הפטורים כהן מדבר ושוטר משמיע, ואילו פטור הירא שוטר מדבר ושוטר משמיע. אבן עזרא מבחין: ״הירא״ - להכות אחר, ״ורך הלבב״ - לסבול מכת אחר. אונקלוס מתרגם ״ורך הלבב״ - ״ותביר לבא״. הפסוק מוסיף פטור נפשי - למי שאין בו אומץ לב, כדי שלא יפגע במורל של שאר הלוחמים.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא, אונקלוס · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ויספו השטרים. לָמָּה נֶאֱמַר כָּאן ויספו? מוֹסִיפִין זֶה עַל דִּבְרֵי הַכֹּהֵן, שֶׁהַכֹּהֵן מְדַבֵּר וּמַשְׁמִיעַ מִן שמע ישראל עַד להושיע אתכם, וּמִי הָאִישׁ וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי כֹּהֵן מְדַבֵּר וְשׁוֹטֵר מַשְׁמִיעַ, וְזֶה שׁוֹטֵר מְדַבֵּר וְשׁוֹטֵר מַשְׁמִיעַ (סוטה מ"ג):

הירא ורך הלבב. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר כְּמַשְׁמָעוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה וְלִרְאוֹת חֶרֶב שְׁלוּפָה; רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר הַיָּרֵא מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ, וּלְכָךְ תָּלְתָה לוֹ תוֹרָה לַחֲזֹר עַל בַּיִת וְכֶרֶם וְאִשָּׁה, לְכַסּוֹת עַל הַחוֹזְרִים בִּשְׁבִיל עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדָם שֶׁלֹּא יָבִינוּ שֶׁהֵם בַּעֲלֵי עֲבֵרָה, וְהָרוֹאֵהוּ חוֹזֵר אוֹמֵר שֶׁמָּא בָּנָה בַיִת אוֹ נָטַע כֶּרֶם אוֹ אֵרַשׂ אִשָּׁה (סוטה מ"ד):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְיוֹסְפוּן סָרְכַיָא לְמַלָלָא עִם עַמָא וְיֵימְרוּן מָן גַבְרָא דְדָחֵל וּתְבִיר לִבָּא יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵהּ וְלָא יִתְּבַר יָת לִבָּא דַאַחוֹהִי כְּלִבֵּהּ

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

הירא. להכות אחר:

ורך הלבב. לסבול מכת אחר:

את לבב. הנה את יראה נוסף רק טעמו כאשר פי' שהוא כעצם הדבר:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

ילך וישוב לביתו - אם ירך לבבו וְיָרֵא מזלו.

פן ימות במלחמה וגו' - שיש נותן אל לבו כשהולך למלחמה ודואג שמא אין לי מזל לחנך את ביתי, או את אשתי או את כרמי ולכך גרם מזלי ללכת עתה למלחמה ומתוך כך ירא למות. ושלשה מעשים הזכיר: בית אשה וכרם. ולבסוף כולל כל הדברים: מי האיש הירא ורך הלבב - בין באלו שאמרנו בין בדברים אחרים. וכן בקהלת מונה ג' דברים וחוזר וכולל: מה יתרון לאדם. הלא גרוע הוא מכל, שהרי: דור הולך ודור אחר בא - שאין הבנים בדמות אבות. ואין זה זכרון, אבל והארץ לעולם עומדת - כמו בששת ימי בראשית וכן: השמש - וחוזר וכולל כל הדברים יגעים, כל מעשה העולם כך הם כולם, כמששת ימי בראשית, אבל טורח ויגיעה הוא להזכיר כולם. ולא יוכל איש לדבר ולא תמלא אזן משמוע - אם יספרו לו, אלא זה הכלל: אין כל חדש - ולכולם יש זכרון, אבל אין זכרון לראשונים - שאין הילוד דומה למוליד.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

מי האיש הירא לסבול מכת אחרים.

ורך הלבב להכות אחר.

ילך וישמע לדברי הכהן מערכי המלחמה.

וישב לביתו ויביא מים ומזון לבני המלחמה, אבל בונה ונוטע ומארס אינו מביא מים ומזון, בד״‎א במלחמת רשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְגוֹ׳. רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (סוטה מד.) זֶה הַיָּרֵא מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ, פֵּרוּשׁ עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (ישעיה לג:יד) ״פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים״, שֶׁכָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ עֲבֵרוֹת לִבּוֹ יָרֵא וְחָרֵד מֵעַצְמוֹ, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ עֲבֵרוֹת הַפַּחַד הַנִּכְנָס בִּלְבָבוֹ בַּמִּלְחָמָה תּוֹדִיעֵהוּ כִּי יֵשׁ בְּיָדוֹ עֲבֵרוֹת. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אורח חיים סימן נד בשם הירושלמי) שִׁעֲרוּ הֶעָוֹן שֶׁיִּכָּנֵס בְּלִבּוֹ הַפַּחַד מִיּוֹצְרוֹ שֶׁאֲפִלּוּ אֵין בְּיָדוֹ אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר בֵּין יִשְׁתַּבַּח לְיוֹצֵר, וְהַטַּעַם כִּי הַנִּכְנָס לַמִּלְחָמָה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לוֹ נֵס לְהִנָּצֵל מֵחֶרֶב אוֹיֵב, וְכָל שֶׁבְּיָדוֹ מִבְּחִינַת הָרַע אֵינוֹ רָאוּי לְנֵס וּמַזָּלוֹ יַפְחִידוֹ.

מקור: ספריא · נחלת הכלל