דְּבָרִים כ׳ · ח׳

ויספו השטרים. לָמָּה נֶאֱמַר כָּאן ויספו? מוֹסִיפִין זֶה עַל דִּבְרֵי הַכֹּהֵן, שֶׁהַכֹּהֵן מְדַבֵּר וּמַשְׁמִיעַ מִן שמע ישראל עַד להושיע אתכם, וּמִי הָאִישׁ וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי כֹּהֵן מְדַבֵּר וְשׁוֹטֵר מַשְׁמִיעַ, וְזֶה שׁוֹטֵר מְדַבֵּר וְשׁוֹטֵר מַשְׁמִיעַ (סוטה מ"ג):

הירא ורך הלבב. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר כְּמַשְׁמָעוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה וְלִרְאוֹת חֶרֶב שְׁלוּפָה; רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר הַיָּרֵא מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ, וּלְכָךְ תָּלְתָה לוֹ תוֹרָה לַחֲזֹר עַל בַּיִת וְכֶרֶם וְאִשָּׁה, לְכַסּוֹת עַל הַחוֹזְרִים בִּשְׁבִיל עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדָם שֶׁלֹּא יָבִינוּ שֶׁהֵם בַּעֲלֵי עֲבֵרָה, וְהָרוֹאֵהוּ חוֹזֵר אוֹמֵר שֶׁמָּא בָּנָה בַיִת אוֹ נָטַע כֶּרֶם אוֹ אֵרַשׂ אִשָּׁה (סוטה מ"ד):

וְיוֹסְפוּן סָרְכַיָא לְמַלָלָא עִם עַמָא וְיֵימְרוּן מָן גַבְרָא דְדָחֵל וּתְבִיר לִבָּא יְהַךְ וִיתוּב לְבֵיתֵהּ וְלָא יִתְּבַר יָת לִבָּא דַאַחוֹהִי כְּלִבֵּהּ

הירא. להכות אחר:

ורך הלבב. לסבול מכת אחר:

את לבב. הנה את יראה נוסף רק טעמו כאשר פי' שהוא כעצם הדבר:

ילך וישוב לביתו - אם ירך לבבו וְיָרֵא מזלו.

פן ימות במלחמה וגו' - שיש נותן אל לבו כשהולך למלחמה ודואג שמא אין לי מזל לחנך את ביתי, או את אשתי או את כרמי ולכך גרם מזלי ללכת עתה למלחמה ומתוך כך ירא למות. ושלשה מעשים הזכיר: בית אשה וכרם. ולבסוף כולל כל הדברים: מי האיש הירא ורך הלבב - בין באלו שאמרנו בין בדברים אחרים. וכן בקהלת מונה ג' דברים וחוזר וכולל: מה יתרון לאדם. הלא גרוע הוא מכל, שהרי: דור הולך ודור אחר בא - שאין הבנים בדמות אבות. ואין זה זכרון, אבל והארץ לעולם עומדת - כמו בששת ימי בראשית וכן: השמש - וחוזר וכולל כל הדברים יגעים, כל מעשה העולם כך הם כולם, כמששת ימי בראשית, אבל טורח ויגיעה הוא להזכיר כולם. ולא יוכל איש לדבר ולא תמלא אזן משמוע - אם יספרו לו, אלא זה הכלל: אין כל חדש - ולכולם יש זכרון, אבל אין זכרון לראשונים - שאין הילוד דומה למוליד.

מי האיש הירא לסבול מכת אחרים.

ורך הלבב להכות אחר.

ילך וישמע לדברי הכהן מערכי המלחמה.

וישב לביתו ויביא מים ומזון לבני המלחמה, אבל בונה ונוטע ומארס אינו מביא מים ומזון, בד״‎א במלחמת רשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.

מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְגוֹ׳. רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (סוטה מד.) זֶה הַיָּרֵא מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ, פֵּרוּשׁ עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (ישעיה לג:יד) ״פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים״, שֶׁכָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ עֲבֵרוֹת לִבּוֹ יָרֵא וְחָרֵד מֵעַצְמוֹ, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ עֲבֵרוֹת הַפַּחַד הַנִּכְנָס בִּלְבָבוֹ בַּמִּלְחָמָה תּוֹדִיעֵהוּ כִּי יֵשׁ בְּיָדוֹ עֲבֵרוֹת. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אורח חיים סימן נד בשם הירושלמי) שִׁעֲרוּ הֶעָוֹן שֶׁיִּכָּנֵס בְּלִבּוֹ הַפַּחַד מִיּוֹצְרוֹ שֶׁאֲפִלּוּ אֵין בְּיָדוֹ אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר בֵּין יִשְׁתַּבַּח לְיוֹצֵר, וְהַטַּעַם כִּי הַנִּכְנָס לַמִּלְחָמָה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לוֹ נֵס לְהִנָּצֵל מֵחֶרֶב אוֹיֵב, וְכָל שֶׁבְּיָדוֹ מִבְּחִינַת הָרַע אֵינוֹ רָאוּי לְנֵס וּמַזָּלוֹ יַפְחִידוֹ.