רַ֣ק הַ֠נָּשִׁ֠ים וְהַטַּ֨ף וְהַבְּהֵמָ֜ה וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בָעִ֛יר כׇּל־שְׁלָלָ֖הּ תָּבֹ֣ז לָ֑ךְ וְאָֽכַלְתָּ֙ אֶת־שְׁלַ֣ל אֹיְבֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛ן יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָֽךְ׃

בעיר הרחוקה שנכבשה, רק הנשים, הטף, הבהמה וכל השלל שבעיר יהיו לביזה לישראל, והם רשאים לאכול משלל האויב שנתן ה׳ בידם. רש״י מבאר ״והטף״ - אף טף של זכרים ניצל, ומיישב את הסתירה עם ״והכית את כל זכורה״ בפסוק הקודם, שהכוונה שם לגדולים בלבד. אונקלוס מתרגם ״כל שללה תבוז לך״ - ״כל עדאה תבוז לך״, כל שללה תבוז לך. הפסוק מלמד את הבחנת דיני מלחמת הרשות בעיר רחוקה: הזכרים הבוגרים מומתים, אך הנשים, הילדים והרכוש ניתנים לישראל כשלל מותר, בשונה מדין ערי שבעת העממים.