רַ֛ק אֶל־אֶ֥רֶץ בְּנֵי־עַמּ֖וֹן לֹ֣א קָרָ֑בְתָּ כׇּל־יַ֞ד נַ֤חַל יַבֹּק֙ וְעָרֵ֣י הָהָ֔ר וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃

הפסוק חותם את הפרק: רק אל ארץ בני עמון לא קרבת, כל יד נחל יבוק וערי ההר, וכל אשר ציווה ה׳ אלוהינו. רש״י מבאר ש״כל יד נחל יבוק״ פירושו כל מה שאצל נחל יבוק, ו״כל אשר ציווה ה׳ אלוהינו שלא לכבוש - הנחנו״, כלומר ישראל נמנעו מלכבוש את מה שה׳ אסר עליהם. אבן עזרא מבאר ש״יד״ פירושו מקום, כמו ״יד הירדן״. הפסוק מלמד שאף בעיצומו של הניצחון הגדול, שמרו ישראל בדקדוק על מצוות ה׳ ולא נגעו בארץ בני עמון. יש כאן לקח של משמעת וריסון: אף בשעת כוח וניצחון, מכבד העם את הגבולות שקבע ה׳ ואינו נוטל את שאינו שלו.