כַּאֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ לִבְנֵ֣י עֵשָׂ֔ו הַיֹּשְׁבִ֖ים בְּשֵׂעִ֑יר אֲשֶׁ֨ר הִשְׁמִ֤יד אֶת־הַחֹרִי֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיִּֽירָשֻׁם֙ וַיֵּשְׁב֣וּ תַחְתָּ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃

הפסוק משווה: כאשר עשה לבני עשו היושבים בשעיר, אשר השמיד את החורי מפניהם ויירשום וישבו תחתם עד היום הזה. אונקלוס מתרגם ״כמא די עבד לבני עשו דיתבון בשעיר די שצי ית חוראי מקדמיהון״. הפסוק מזכיר שוב את מה שעשה ה׳ לבני עשו: כשם שהשמיד מפניהם את החורים והושיבם תחתם, כך עשה גם לבני עמון בהשמידו את הרפאים מפניהם. ההשוואה מדגישה עיקרון עקבי בהנהגת ה׳ את העולם - הוא זה שמעניק ארצות לעמים ומורישם מפני אחרים. בכך מוכן העם להבין שגם ירושתו שלו את הארץ נובעת מאותה השגחה אלוהית.