וְלֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶ֑ךָ נֶ֣פֶשׁ בְּנֶ֗פֶשׁ עַ֤יִן בְּעַ֙יִן֙ שֵׁ֣ן בְּשֵׁ֔ן יָ֥ד בְּיָ֖ד רֶ֥גֶל בְּרָֽגֶל׃ {ס}

הפסוק חותם את פרשת העדים הזוממים בציווי שלא תחוס העין, אלא ״נפש בנפש עין בעין שן בשן יד ביד רגל ברגל״. רש״י מבאר על פי הקבלה מחז״ל שאין הכוונה לנקימה גופנית ממש, אלא לתשלום ממון - ״עין בעין - ממון״, וכן שן בשן וכל השאר. כלומר הפוגע משלם את שווי הנזק שגרם. אבן עזרא מסביר את ״לא תחוס עינך״ - על עד השקר, שאין לרחם עליו בדין. אונקלוס מתרגם את הביטויים כפשוטם בלשון חילוף, ״נפשא חלף נפשא עינא חלף עינא״. הפסוק מבטא את עקרון הצדק המדויק והמידה כנגד מידה, המובן בהלכה כתשלום ולא כפגיעה בגוף.