דְּבָרִים י״ט · ט״ו

לֹֽא־יָקוּם֩ עֵ֨ד אֶחָ֜ד בְּאִ֗ישׁ לְכׇל־עָוֺן֙ וּלְכׇל־חַטָּ֔את בְּכׇל־חֵ֖טְא אֲשֶׁ֣ר יֶֽחֱטָ֑א עַל־פִּ֣י ׀ שְׁנֵ֣י עֵדִ֗ים א֛וֹ עַל־פִּ֥י שְׁלֹשָֽׁה־עֵדִ֖ים יָק֥וּם דָּבָֽר׃

במילים פשוטות

הפסוק קובע יסוד בדיני עדות: אין עד אחד יכול להעיד נגד אדם לכל עוון או חטא, אלא על פי שני עדים או שלושה יקום דבר. רש״י מלמד שזהו ״בניין אב״ לכל התורה - כל מקום שנאמר ״עד״ סתם, הכוונה לשניים, אלא אם כן פירטה התורה במפורש עד אחד. הוא מוסיף שעד אחד אמנם אינו מחייב עונש גוף או ממון, אך מחייב את הנאשם להישבע. אבן עזרא קושר את הפרשה לקודמתה: הטוען שחברו הסיג את גבולו צריך להביא עדים, ולכן נסמכה כאן הלכת העדות. אונקלוס מתרגם ״יקום דבר״ - ״יתקיים פתגמא״. הפסוק מבסס את הצורך בעדות מהימנה ומרובה בבית הדין.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא, אונקלוס · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

עד אחד. זֶה בָנָה אָב - כָּל עֵד שֶׁבַּתּוֹרָה שְׁנַיִם אֶלָּא אִם כֵּן פֵּרֵט לְךָ בוֹ אֶחָד (סנהדרין ל'):

לכל עון ולכל חטאת. לִהְיוֹת חֲבֵרוֹ נֶעֱנָשׁ עַל עֵדוּתוֹ, לֹא עֹנֶשׁ גּוּף וְלֹא עֹנֶשׁ מָמוֹן, אֲבָל קָם הוּא לִשְׁבוּעָה; אָמַר לַחֲבֵרוֹ תֵּן לִי מָנֶה שֶׁהִלְוִיתִיךָ, אָמַר לוֹ אֵין לְךָ בְיָדִי כְּלוּם וְעֵד אֶחָד מְעִידוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ, חַיָּב לִשָּׁבַע לוֹ (שבועות מ'):

על פי שני עדים. וְלֹא שֶׁיִּכְתְּבוּ עֵדוּתָם בְּאִגֶּרֶת וְיִשְׁלְחוּ לְבֵית דִּין, וְלֹא שֶׁיַּעֲמֹד תֻּרְגְּמָן בֵּין הָעֵדִים וּבֵין הַדַּיָּנִים (ספרי):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

לָא יְקוּם סָהִיד חַד בִּגְבַר לְכָל עַוָיָן וּלְכָל חוֹבִין בְּכָל חֵט דִי יֶחְטֵי עַל מֵימַר תְּרֵין סָהֲדִין אוֹ עַל מֵימַר תְּלָתָא סָהֲדִין יִתְקַיַם פִּתְגָמָא

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

והטוען כי חברו הסיג גבולו יביא עדים על כן לא יקום עד אחד. בין לרוצח בין למכה בין למסיג בין לכל דבר רק ע״‎פ שני עדים דרך קצרה כי במקום אחר ע״‎פ שנים עדים:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

לא יקום עד אחד באיש אין לי אלא לדיני נפשות לדיני ממונות מנין ת״‎ל לכל עון לקרבנות מנין ת״‎ל בכל חטא אשר יחטא. ולכל עון לשום עון.

מקור: ספריא · נחלת הכלל