יַ֣ד הָעֵדִ֞ים תִּֽהְיֶה־בּ֤וֹ בָרִאשֹׁנָה֙ לַהֲמִית֔וֹ וְיַ֥ד כׇּל־הָעָ֖ם בָּאַחֲרֹנָ֑ה וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃ {פ}

הכתוב מצווה שיד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה, ״ובערת הרע מקרבך״. אבן עזרא מבאר ש״יד העדים״ פירושו יד כל אחד מן העדים, כדוגמת ״וימס לבב העם״ שהוא לשון יחיד המכוון לרבים; ומפנה לפירושו על ״ובערת״. כך הפסוק קובע שהעדים עצמם הם הפותחים בהוצאה לפועל של דין המיתה, ורק אחריהם באים שאר העם, ובכך מתבער הרע מקרב ישראל. הטלת האחריות על העדים תחילה מדגישה את כובד המשקל של עדותם.