נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹא־יֵרַ֥ע לְבָבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ כִּ֞י בִּגְלַ֣ל ׀ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָרֶכְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכׇֽל־מַעֲשֶׂ֔ךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ׃

נתון תתן לו. אֲפִלּוּ מֵאָה פְעָמִים:

לו. בֵּינוֹ וּבֵינְךָ:

כי בגלל הדבר. אֲפִלּוּ אָמַרְתָּ לִתֵּן, אַתָּה נוֹטֵל שְׂכַר הָאֲמִירָה עִם שְׂכַר הַמַּעֲשֶׂה (שם):

מִתַּן תִתֵּן לֵהּ וְלָא יַבְאֵשׁ לִבָּךְ בְּמִתְּנָךְ לֵהּ אֲרֵי בְּדִיל פִּתְגָמָא הָדֵין יְבָרֵכִנָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל עוֹבָדָךְ וּבְכֹל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ

בגלל. כמו סבה לבעבור סבב כי הכל הוא בחלקי' בחלקי הכל שהוא הגוף:

נתון תתן. הטעם כי אם תתן לו יוסיף השם על ממונך:

ולא ירע לבבך בתתך לו אל יעלה על לבבך שתהיה בכך חסר כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו'.

כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה׳. רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת קנא:) לָמְדוּ מִן לְשׁוֹן ״בִּגְלַל״ שֶׁגַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם. וְרַבִּים תָּמְהוּ עַל הַלָּשׁוֹן, כִּי ״בִּגְלַל״ אֵינוֹ לְשׁוֹן גַּלְגַּל, שֶׁהֲרֵי גִּימֶ״ל אַחַת חֲסֵרָה. וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁכַּוָּנָתָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לְפָרֵשׁ בִּגְלַל מִלְּשׁוֹן ״וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן״ (בראשית כט ג), וְרוֹצֶה לוֹמַר כְּשֶׁיִּתְגּוֹלֵל הָעֹנִי בֵּין הָאֲנָשִׁים מִזֶּה לָזֶה כְּמִנְהָגוֹ, אָז יְבָרֶכְךָ ה׳ וְיִגְרֹם שֶׁלֹּא יִתְגּוֹלֵל וְלֹא יִתְנַפֵּל עָלֶיךָ בְּנָפְלוֹ עַל אֲנָשִׁים. וּמִמֵּילָא שָׁמְעִינַן שֶׁהַדָּבָר מִתְגַּלְגֵּל בָּעוֹלָם כְּגַלְגַּל, שֶׁכָּל נוֹתֵן סוֹפוֹ לִהְיוֹת מְקַבֵּל, כִּי כָּךְ הַמִּדָּה בְּכָל הַנִּמְצָאִים שֶׁבְּכָל הַשְּׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת, שֶׁכָּל נוֹתֵן יָשׁוּב לִהְיוֹת מְקַבֵּל, כְּדֶרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ לְמַעְלָה בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית בְּפָסוּק ״יוֹם הַשִּׁשִּׁי״, שֶׁבְּכָל הַנִּמְצָאִים הוֹלֵךְ הַדָּבָר בְּסִבּוֹת כְּגַלְגַּל, שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם נוֹתֵן וּמְקַבֵּל, בִּלְתִּי ה׳ לְבַדּוֹ הוּא הַנּוֹתֵן וּבִלְתִּי מְקַבֵּל.

וְטַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר נִרְאֶה, שֶׁלֹּא רָצָה ה׳ שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מִתְחַזֵּק בָּאָרֶץ הוּא וְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם, עַל דֶּרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה כג): ״וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ״. וְאִלּוּ לֹא הָיָה הָאָדָם בָּא לִכְלַל מִדָּה זוֹ לְעוֹלָם לֹא הוּא וְלֹא זַרְעוֹ, הָיָה מַחֲזִיק בָּאָרֶץ לִצְמִיתוּת וְיִשְׁכַּח כִּי לַה׳ הָאָרֶץ. עַל כֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְסַבֵּב שֶׁכָּל אָדָם בָּא לִידֵי מִדָּה זוֹ, אוֹ הוּא אוֹ זַרְעוֹ, לָדַעַת וּלְהוֹדִיעַ כִּי כֻלָּם כְּגֵרִים עַל הָאָרֶץ, וְלַה׳ תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר אַחַר פָּסוּק ״כִּי בִּגְלַל״, לָתֵת טַעַם לָמָּה הוּא מִתְגּוֹלֵל עַל אֲנָשִׁים, ״כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ״, כִּי ״קֶרֶב הָאָרֶץ״ מְחַיֵּב עִנְיָן זֶה כָּאָמוּר. ״עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לַעֲנִיֶּיךָ״, כְּדֵי שֶׁיִּתְּנוּ גַּם לְךָ אוֹ לְזַרְעֲךָ, אֲבָל לֹא לִשְׁנֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים לז כה): ״וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם״, רוֹצֶה לוֹמַר הוּא וְזַרְעוֹ, אֶלָּא אוֹ הוּא אוֹ זַרְעוֹ. וּבָזֶה אֵין פָּסוּק זֶה סוֹתֵר אֹמֶר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת קנא:): אוֹ הוּא אוֹ זַרְעוֹ בָּאִים לִכְלַל מִדָּה זוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים חֶסְרוֹן גִּימֶ״ל בְּמִלַּת ״בִּגְלַל״ לוֹמַר שֶׁזֶּה נִמְשָׁךְ מֵעֲוֹן מְנִיעַת גְּמִילוּת חֶסֶד, כִּי גִּימֶ״ל דָּלֶ״ת דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם קד.) גְּמוֹל דַּלִּים. וְחֶסְרוֹן הַגִּימֶ״ל לְדַלִּים מְסַבֵּב הַגַּלְגַּל.