עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כׇּל־תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ הַיֹּצֵ֥א הַשָּׂדֶ֖ה שָׁנָ֥ה שָׁנָֽה׃

לא תבשל גדי‎ … עשר תעשר. מָה עִנְיַן זֶה אֵצֶל זֶה? אָמַר לָהֶם הַקָּבָּ"ה לְיִשְׂרָאֵל: אַל תִּגְרְמוּ לִי לְבַשֵּׁל גְּדָיִים שֶׁל תְּבוּאָה עַד שֶׁהֵן בִּמְעֵי אִמּוֹתֵיהֶן, שֶׁאִם אֵין אַתֶּם מְעַשְּׂרִים מַעַשְׂרוֹת כָּרָאוּי כְּשֶׁהוּא סָמוּךְ לְהִתְבַּשֵּׁל אֲנִי מוֹצִיא רוּחַ קָדִים וְהִיא מְשַׁדַּפְתָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב י"ט) "וּשְׁדֵפָה לִפְנֵי קָמָה", וְכֵן לְעִנְיַן בִּכּוּרִים (פסיק' ר'; תנחומא):

שנה שנה. מִכָּאן שֶׁאֵין מְעַשְּׂרִין מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן (ספרי):

עַשְׂרָא תְעַשַׂר יָת כָּל עֲלָלַת זַרְעָךְ דְיִפּוֹק חַקְלָא שַׁתָּא בְשַׁתָּא

עשר תעשר. ונסמכה זאת הפרשה כי אסור לאכול כל עוף טמא ובהמה טמאה ונבלה והנה בבשר ובדגן אסור לאכול ההקדש כי אם במקום הנבחר:

היוצא השדה שנה שנה. אמר רבי יהודה הלוי הספרדי נ״‎ע כי הוא דבק עם זרעך והטעם הזרע שהוצאת אל השדה ולפי דעתי שהוא כפשוטו וטעמו על התבואה מה שיוצאת השדה ואם יטעון טוען כי הכתוב אמר היוצא והוא מהפעלים שאינם יוצאים לאחרים הראינו לו העיר היוצאת אלף והעד תשאיר מאה וחז״‎ל אמרו שהוא מעשר שני ודע אם תחל ממעל הנה האחד ראש ואם ממטה הנה העשירי וזה סוד הבכור והמעשר ודע כי האחד איננו בחשבון וכן העשירי כי הוא כנגד האחד כי הוא ראש למחברת השנית וסוף למחברת הראשונה וכל שרש בחשבון סמוך אליו מפניו ומאחריו ובעבור היות האחד והעשרה עיקריים והאמצעיים חמשה וששה הם הנקראים עגולים על כן אותיות הנח הם אלה הארבעה ומהם אותיות השם הנכבד והנורא:

עשר תעשר נסמכה פרשה זו כאן לפי שאסר למעלה אכילת הטומאה בא אחריו לאסור לאכול בבשר ובדגן ותירוש ויצהר הקדוש רק במקום הנבחר.

עשר תעשר לרבות סחורה [תנחומא]. ד״‎א עשר תעשר יכול כל דבר שגדולו מן הארץ כגון סטים וקוצה יהיו חייבים במעשר ת״‎ל עשר תעשר ואכלת יכול אפילו דבש וחלב יהיו חייבים במעשר ת״‎ל היצא השדה שנה שנה. היצא השדה למעט עציץ שאינו נקוב שאינו יונק מן השדה. כבר נאמרה פרשה זו שלש פעמים וכל פעם שנשנית לדבר שנתחדש בה נשנית כמו שפרש״‎י, ועכשיו נשנית לענין חלול מעשר שני כדכתיב ונתת בכסף.

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ וְגוֹ׳. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג י) ״הָבִיאוּ הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וְגוֹ׳ וַהֲרִיקוֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי״, שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר דַּי. (שבת לב:) וּבֵאוּר הָעִנְיָן הוּא שֶׁיּוּשְׁפַע לָהֶם רִבּוּי תְּבוּאָה הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכְּדֵי הַצֹּרֶךְ, וְאִם כֵּן וַדַּאי לֹא יוּכְלוּ לוֹמַר דַּי, כִּי לְשׁוֹן ״דַּי״ שַׁיָּךְ לוֹמַר כְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם דֵּי מַחְסוֹרָם, אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם דַּי וְהוֹתֵר לֹא יוּכְלוּ לוֹמַר דַּי, וְזֶהוּ ״בְּלִי דָי״, וּ״בְלִי״ הוּא לְשׁוֹן לֹא, וְרָצָה לוֹמַר שֶׁלֹּא יֹאמַר עָלָיו דַּי, וְהַיְנוּ שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיהֶם מִלּוֹמַר דַּי, כִּי אֵין הַפֶּה יָכוֹל לְדַבֵּר דַּי כְּשֶׁיֵּשׁ דַּי וְהוֹתֵר. וְעַל אוֹתוֹ רִבּוּי מֻפְלָג אָמַר כֶּפֶל ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״, וְרָצָה לוֹמַר, אִם ״עַשֵּׂר״, שֶׁתִּתֵּן מַעֲשֵׂר בְּשָׁנָה זוֹ עֲשָׂרָה מִמֵּאָה, אָז תִּזְכֶּה שֶׁלַּשָּׁנָה הַבָּאָה ״תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ״ שֶׁל שָׁנָה זוֹ, וְיַעֲשֶׂה לַשָּׁנָה הַבָּאָה אֶלֶף מִדּוֹת וְתִתֵּן מֵאָה מַעֲשֵׂר, וְכֵן יַעֲשֶׂה מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה, זֶה שֶׁאָמַר: ״הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה״.

אַךְ לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁכָּל עִנְיְנֵי צְדָקָה כְּפוּלִים: ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״, ״נָתוֹן תִּתֵּן״, ״פָּתוֹחַ תִּפְתַּח״, ״וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ״, וְכֵן הַשָּׂכָר כָּפוּל: ״כִּי בָּרֵךְ יְבָרֶכְךָ״, עַל כֵּן נִרְאֶה שֶׁכָּל עִנְיְנֵי הַצְּדָקָה כְּפוּלִים: הַנְּתִינָה בַּיָּד, וְהַפִּיּוּס בַּפֶּה, עַל יְדֵי שֶׁלֹּא יֵרַע לְבָבוֹ וְיִתֵּן לוֹ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וּבְלֵב שָׁלֵם, וְרָשׁ לֹא שָׁמַע גְּעָרָה, כְּאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ח.): הַמִּתְפַּלֵּל יִשְׁהֶה כְּשִׁעוּר כְּנִיסַת שְׁנֵי פְּתָחִים כוּ׳, וְהוּא לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (תהלים יז טו): ״אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ״. וּמִכָּאן לָמְדוּ שֶׁקֹּדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל יִתֵּן פְּרוּטָה לִצְדָקָה (ב״ב י.), וְזֶהוּ שִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״פָּתוֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ״, וְהַיְנוּ פְּתִיחַת הַיָּד וּפְתִיחַת הַלֵּב, שֶׁנִּזְכָּר בַּפָּסוּק הַקּוֹדֵם ״לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ״. עַל כֵּן כָּל עִנְיְנֵי הַצְּדָקָה כְּפוּלִים: אַחַת בַּיָּד וְאַחַת בַּלֵּב, וְעַל כָּל אֶחָד מֵאֵלֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: ״כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ״. וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּמִּדְרָשׁ (ילקו״ש ישעיה תמה): חָטְאוּ בְּכִפְלַיִם כוּ׳, כִּי חָטְאוּ בַּצְּדָקָה שֶׁעִנְיָנָהּ כָּפוּל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל טז מט): ״הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ, יַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה״, וְחָטְאוּ גַם בַּשַּׁבָּתוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם כב כו): ״וּמִשַּׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם״, שֶׁכָּל עִנְיְנֵי שַׁבָּת כָּפוּל (מדרש תהלים צב א), וְחָטְאוּ גַם בְּשִׁלּוּחַ עֲבָדִים חָפְשִׁי בִּימֵי יִרְמְיָה (לד יא), וּכְתִיב בָּהֶם (דברים טו יח): ״כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ״. וְזֶהוּ חָטְאוּ בְּכִפְלַיִם כוּ׳.

דָּבָר אַחֵר: כָּל הַכְּפוּלוֹת בָּאוּ לוֹמַר שֶׁאִם נָתַן פַּעַם אֶחָד תִּזְכֶּה לִתֵּן גַּם פַּעַם שֵׁנִי, כִּי נְתִינָה גּוֹרֶרֶת נְתִינָה, וְכֵן כֻּלָּם.