לא תתגדדו. לֹא תִתְּנוּ גְדִידָה וְשֶׂרֶט בִּבְשַׂרְכֶם עַל מֵת כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֱמוֹרִיִּים עוֹשִׂין, לְפִי שֶׁאַתֶּם בָּנָיו שֶׁל מָקוֹם וְאַתֶּם רְאוּיִין לִהְיוֹת נָאִים וְלֹא גְּדוּדִים וּמְקֹרָחִים:
בין עיניכם. אֵצֶל הַפַּדַּחַת, וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר (ויקרא כ"א) לֹא יִקְרְחֻה בְּרֹאשָׁם - לַעֲשׂוֹת כָּל הָרֹאשׁ כְּבֵין הָעֵינַיִם (ספרי):
בְּנִין אַתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן לָא תִתְחַמְמוּן וְלָא תְשַׁווּן מְרָט בֵּין עֵינֵיכוֹן עַל מִית
תתגודדו. כטעם ושרט לנפש מגזרה על כל ידים גדודות:
ולא תשימו קרחה. כמשפט הגוים עד היום הזה:
וטעם בנים. אחר שתדעו שאתם בנים לשם והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן אל תתגודדו על כל מה שיעשה כי כל אשר יעשה לטוב הוא ואם לא תבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו כן תעשו גם אתם כי עם קדוש אתה ואינך כשאר כל הגוים על כן לא תעשה כמעשיהם. וטעם הסמך פרשת לא תאכל כל תועבה כי אתה עם קדוש בלב ובפה ותהיו מובדלים מן העמים וכל רואיכם יכירו אתכם כי לא תקרחו על מת ולא תאכלו כל חי ואם אתה עם קדוש אין ראוי שתאכל טמא ותטמא הנפש:
בנים אתם לה' אלהיכם גם זו מצוה מבוארת שאמר בתורה (ויקרא כא ה) בכהנים לא יקרחו קרחה בראשם ובבשרם לא ישרטו שרטת ועתה יבאר כי לא בעבור מעלת הכהנים בלבד שהזכיר שם שהם קדושים לאלהיהם צוה בהם זה אבל כל העדה כלם קדושים וכלכם בנים לה' אלהיכם כמו הכהנים אם כן השמרו גם אתם במצוה הזאת כמותם ועל דעת רבותינו בשניהם אינה אלא על המת ויתכן שהיתה המצוה הראשונה בכהנים לאמר שאם היה הכהן מקורח ומגודד איננו ראוי לעבודה כמו שאמר (שם פסוק ו) ולא יחללו שם אלהיהם והנה עבודתם מחוללת וכאן ביאר כי המצוה גם לישראל והוצרכו לשתיהם ורש"י כתב (רש"י על דברים י״ד:א׳) לפי שאתם בניו של מקום אתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים ואיננו נכון שאם כן תהיה המצוה גם שלא על המת ור"א אמר (אבן עזרא על דברים י״ד:א׳) אחר שתדעו שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם יותר מן האב לבנו לא תתגודדו על כל מה שיעשה כי כל מה שיעשה לטוב הוא ואם לא תבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו כי עם קדוש אתה ואינך כשאר כל הגוים על כן לא תעשה כמעשיהם ולפי דעתי כי טעם עם קדוש הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגלת ה' ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות בנוער ולא יאסור הכתוב הבכי כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים ומכאן סמך לרבותינו (מו"ק כז) באסרם להתאבל על נפש יותר מדאי:
לא תתגודדו - כדכתיב: ויתגדדו כמשפטם בחרבות וברמחים. וכמו: גדו אילנא.
בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו. שאין ראוי להראות תכלית הדאגה והצער על הקרוב המת כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה ובתקות טוב לפיכך אתם בנים לה' שהוא אביכם קיים לעד אין ראוי שתדאגו ותתאבלו בתכלית על שום מת:
בנים אתם נסמכה פרשה זו לכאן להזהיר שלא יתגודדו לפי שמא יש במתי עיר הנדחת אב או בן או אח או שום קרוב.
בנים אתם לה׳ אלקיכם לפיכך לא תתגודדו על מה שיארע לכם אפי׳ אינך מבין מדוע אירע לך כך אלא סמוך עליו כי כל מעשיו של הקב״ה לטובה כמו הקטנים שאינם מבינים מעשה אביהם אלא סומכים הם עליו.
ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת אם מת אביכם לא תתגודדו ולא תעשו קרחה ואל תצטערו יותר מדאי כי אינכם יתומים בכך שהרי יש לכם אב גדול חי וקיים הוא הקב״ה, ועוד כי עם קדוש אתה ואינך רשאי לנוול עצמך.
לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְגוֹ׳. לְפִי שֶׁהָאֻמּוֹת מִצְטַעֲרִים כַּדִּין עַל דָּבָר אָבֵד אֲשֶׁר הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב, אֲבָל אַתָּה לֹא כֵן, כִּי בְךָ בָּחַר ה׳ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, וְכָל סְגֻלַּת מְלָכִים הַיְנוּ דָּבָר שֶׁמַּכְנִיסִין לְאוֹצָר, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְנִיס לְאוֹצָר נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים הַטְּהוֹרוֹת, וְאֵינוֹ דָבָר הָאָבֵד, וְלָמָּה יִצְטַעֵר עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְצִיאוּת וְזוֹרֵחַ הוּא שָׁם, וְרַק הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה אֲבָל אוֹכֵל הוּא תְּרוּמוֹתָיו בָּעוֹלָם הַנִּצְחִי? וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת קה:) אָמְרוּ: הַמּוֹרִיד דְּמָעוֹת עַל אָדָם כָּשֵׁר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפְרָן וּמַנִּיחָן בְּבֵית גְּנָזָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נו ט): ״נֹדִי סָפַרְתָּ אָתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ״, וְהַטַּעַם לְפִי שֶׁגַּם הַנְּפָשׁוֹת הֵם סְגֻלָּה וְאוֹצָר, עַל כֵּן שָׁם יִהְיוּ גַּם הַדְּמָעוֹת בְּבֵית גְּנָזָיו. וּמַה שֶּׁכָּתוּב: ״הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ״, לָשׁוֹן בִּלְתִּי מוּבָן, אוֹמֵר אֲנִי שֶׁכָּךְ פֵּרוּשׁוֹ, כִּי מַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹצִיאָן וּמַכְנִיסָן בְּמִסְפָּר כַּכּוֹכָבִים, זֶה מוֹרֶה עַל חֲשִׁיבוּתָן, כִּי כָל דָּבָר חָשׁוּב יֵשׁ לוֹ מִסְפָּר. עַל כֵּן נָתַן טַעַם עַל סְפִירַת נֹדוֹ וְשִׂימַת הַדְּמָעוֹת בְּנֹאד וְאָמַר: ״הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ״, רְצוֹנוֹ לוֹמַר הֲלֹא גַּם הֵמָּה בְּעַצְמָם הֵם בְּסִפְרָתְךָ, שֶׁאַתָּה מוֹצִיאָן וּמַכְנִיסָן בְּמִסְפָּר, וּכְמוֹהֶם יִהְיוּ גַּם הַדְּמָעוֹת גְּנוּזִים וְנִסְפָּרִים. וְאַחַר שֶׁאֵינוֹ קֵרֵחַ מִכָּאן וּמִכָּאן עַל כֵּן אֵין נָכוֹן לָשׂוּם קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת, כִּי הַקָּרְחָה שֶׁבֵּין הָעֵינַיִם מוֹרָה כְּאִלּוּ הָיוּ דִּמְעוֹתָיו קֵרְחִים וַאֲבוּדִים, וְאֵינוֹ כֵן, אֶלָּא גַּם הַדְּמָעוֹת נְתוּנִים בְּנֹאד כָּאָמוּר.
וְיֵשׁ עוֹד לְפָרֵשׁ הַמּוֹרִיד דְּמָעוֹת עַל אָדָם כָּשֵׁר וְכוּ׳, מִסְּתָמָא הַמִּצְטַעֵר עַל הֶעְדֵּר כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה הֲרֵי הוּא יְרֵא אֱלֹהִים, וּכְתִיב (ישעיה לג ו): ״יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ״, הַיְנוּ אוֹצָרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי אֵין עוֹשִׂין אוֹצָר כִּי אִם מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ בְּנִמְצָא, כִּי הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם (ברכות לג:), עַל כֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ גַּם הַדְּמָעוֹת בְּבֵית גְּנָזָיו. וּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״לְעַם סְגֻלָּה״ קָאֵי גַּם עַל ״בֵּין עֵינֵיכֶם״, הַמּוֹרֶה עַל מְקוֹם הַדְּמָעוֹת.
בָּנִים אַתֶּם וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת מַה טַעַם סָמַךְ מַאֲמַר בָּנִים אַתֶּם לְמַאֲמַר ״תִּתְגּוֹדְדוּ״? נִרְאֶה שֶׁנִּתְכַּוֵּן לוֹמַר שֶׁבְּמִיתַת אִישׁ אֵין אֲבֵדָה לַמֵּת, אֶלָּא הֲרֵי הוּא דּוֹמֶה לְאָדָם שֶׁשָּׁלַח בְּנוֹ לִסְחוֹרָה לְעִיר אַחֶרֶת, וּלְיָמִים שָׁלַח הָאָב אַחַר בְּנוֹ, וְאֵין הֶעְדֵּר הַבֵּן אֶלָּא מִן הַמָּקוֹם שֶׁהָלַךְ מִשָּׁם, אֲבָל עַל כָּל פָּנִים יֶשְׁנוֹ, וְאַדְרַבָּה בַּטּוֹב לוֹ, שֶׁחָזַר הַבֵּן אֵצֶל אָבִיו שֶׁהוּא מְקוֹר הַחַיִּים. וְעַל זֶה אֵין לָנוּ לְהִתְגּוֹדֵד וְלָשִׂים קָרְחָה. מַה שֶׁאֵין כֵּן הָאֻמּוֹת שֶׁלֹּא נִקְרְאוּ בָּנִים לַה׳, וְהוּא אָמְרוֹ אַתֶּם לִשְׁלוֹל שְׁאָר הָאֻמּוֹת שֶׁעֲלֵיהֶם יִדְווּ הַדֹּוִים בְּיוֹם מִיתָתָם, שֶׁהֵם מֵתִים מִיתָה שֶׁאֵינָם עוֹד בַּנִּמְצָא בֵּין הַחַיִּים.