וַאֲהַבְתֶּ֖ם אֶת־הַגֵּ֑ר כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים. רש״י מבאר ש״כי גרים הייתם״ הוא כטעם ״מום שבך אל תאמר לחברך״. הפסוק מצווה על אהבת הגר, ומנמק זאת בכך שישראל היו גרים במצרים. אונקלוס מתרגם ״ותרחמון ית גיורא ארי דירין הויתון בארעא דמצרים״. הפסוק מלמד על החובה לאהוב את הגר, מתוך הזדהות עם מצבו. הנימוק ״כי גרים הייתם״ מבוסס על הניסיון ההיסטורי של ישראל: מי שחווה את קושי הגרות במצרים, יודע להזדהות עם הגר ולאהוב אותו. הפסוק בא בהמשך לפסוק הקודם על אהבת ה׳ את הגר: כשם שה׳ אוהב את הגר, כך על ישראל לנהוג. יש כאן עיקרון מוסרי עמוק: על האדם ללמוד מניסיונו שלו לנהוג בחמלה כלפי הזולת. הפסוק מדגיש שאהבת הגר אינה רק חיקוי מידות ה׳ אלא נובעת גם מן הזיכרון של ישראל את גרותם במצרים.