שָׁמַ֣עְתִּי ׀ וַתִּרְגַּ֣ז בִּטְנִ֗י לְקוֹל֙ צָלְל֣וּ שְׂפָתַ֔י יָב֥וֹא רָקָ֛ב בַּעֲצָמַ֖י וְתַחְתַּ֣י אֶרְגָּ֑ז אֲשֶׁ֤ר אָנ֙וּחַ֙ לְי֣וֹם צָרָ֔ה לַעֲל֖וֹת לְעַ֥ם יְגוּדֶֽנּוּ׃

שָׁמַעְתִּי וַתִּרְגַּז בִּטְנִי. תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״אֲמַרַת בָּבֶל: שְׁמָעֵית וְזָעוּ מַלְכַיָּא מִן קֳדָם דִּינָא דִּי אִתְדָּנוּ מִצְרָאֵי״.

לְקוֹל צָלְלוּ שְׂפָתַי. לְקוֹל הַשְּׁמוּעָה אֲחָזַנִי רַעַד, עַד שֶׁשְּׂפָתַי נוֹקְשׁוֹת זוֹ לָזוֹ וְקוֹלוֹ נִשְׁמָע.

צָלְלוּ. לְשׁוֹן ״מְצִילּוֹת הַסּוּס״ (זכריה יד:כ), טינטי״ר בְּלַעַ״ז.

וְתַחְתַּי אֶרְגָּז. בִּמְקוֹמִי אֲנִי מִזְדַּעְזַעַת.

אֲשֶׁר אָנוּחַ לְיוֹם צָרָה. אֲשֶׁר מְנוּחָתִי זֹאת מוּכֶנֶת לְיוֹם צָרָה.

לַעֲלוֹת לְעַם יְגוּדֶנּוּ. לְיוֹם אֲשֶׁר אָמַר לְהַעֲלוֹת מִתּוֹכוֹ אֶת הָעָם אֲשֶׁר הוּא יְגוּדֶנּוּ עָקֵב, לָשׁוּב בִּגְדוּדָיו לְאַרְצוֹ.

אֲמָרֵת בָּבֶל שְׁמָעֵית וְזָעוּ מַלְכַיָא מִן קֳדָם דִינָא דִי אִתְדָנוּ מִצְרַיִם לְקַל מִלַיָא אִלֵין צַלָא סִפְּוָתִי אֲחַד זִיעָא לְחַכִּימַיָא וּבְאָתַר דְשָׁרֵיָיא זָעֵית דְשַׁבְקַנִי לְיוֹם עָקָא לְעִדַן אַסְקָא גַלְוַת עַמִי מִנִי יִתְבְּרִינַנִי:

שמעתי. הנה שמעתי דבר ובעבורה תחרד בטני ר״ל הלב הנתון בבטן:

לקול. בעבור קול השמועה שפתי מקישות זו בזו מרוב רעד וחרדה:

יבוא רקב. מרוב הצער בא רקבון בעצמותי:

ותחתי. ר״ל בכל מקום עמדי ארגז ואחרד ולא אוכל להסיח מדעתי במקום מן המקומות:

אשר אנוח ליום צרה. ר״ל וזהו דבר השמועה כי שמעתי לאמר אשר אבא אל א״י מקום מנוחתי להיות מעותד שם על יום צרה וחוזר ומפרש לעלות אל העם אשר יבא גדודים הרבה ר״ל כאלו העליה לא״י תהיה אל גדודי גוג להיות נרדף מהם:

ותרגז. ענין חרדה:

צללו. ענין תנועת הרעש כמו תצלנה אזניו (ירמיה יט):

ותחתי. במקומי:

אנוח. מל׳ מנוחה:

יגודנו. מל׳ גדודי עם:

שמעתי שיעור הכתוב שמעתי ותרגז בטני יבא רקב בעצמי ותחתי ארגז לקול צללו שפתי אשר אנוח ליום צרה, ר"ל כי ישראל יהיה קבלה בידיהם שא"א שיגאלו רק מתוך צרות גדולות ורעות שהם חבלי משיח שידמו כחבלי יולדה, שכל שיגדלו החבלים כן תגדל התקוה כי התשועה קרובה שיולד הולד, וכמ"ש כמו הרה תקרב ללדת תחיל תזעק בחבליה וכו' הרינו חלנו כמו ילדנו רוח,שבעת הצרות הגדולות יולד אצלם רוח תקוה ובטחון שהצרות הם סימן התשועה והגאולה, וז"ש לקול צללו שפתי אשר אנוח ליום צרה, שאז שפתי האומה יצללו דבור עמוק המצלצל באזנים ומהו הקול? אשר אנוח ליום צרה, שבעת יבא יום צרה אז אנוח מן הגלות, שהצרה היא סימן אל המנוחה והגאולה, לעלות לעם יגודנו, שהצרה היא מוכנת לעלות אל העם אשר יתגודדו גדודים ויתאספו למלחמת גוג ומגוג, עליהם תעלה הצרה ואני אנוח, כ"ז צללו שפתי האומה בעת הצרה ויתנחמו בזה, ועז"א כי שמעתי לקול צללו שפתי ותרגז בטני ויבא רקב בעצמי, שבטני וכל איברי ירגזו מן הקול הזה אשר יצלצל באזניהם שא"א להם להושע רק מתוך צרות גדולות והריגות וחבלי משיח: