חֲבַקּוּק א׳ · ח׳

וּפָשׁוּ פָּרָשָׁיו. רַבּוּ פָּרָשָׁיו.

וְקַלִילִין מִנְמָרַיָא סוּסְוָתֵיהּ וַחֲרִיפִין מִדֵיבֵי רַמְשָׁא וְיִרְבוּן פָּרָשׁוֹהִי וּפָרָשׁוֹהִי מֵרָחִיק דְיֵיתוּן מִשְׁתְּדָן כְּנִשְׁרָא דְטָאֵיס לְמֵיכַל:

וקלו. למהר לרוץ במלחמה:

וחדו. הכשדים עצמם יחדו שניהם לטרף טרף במהירות רב יותר מן הזאבים הטורפים בערב הממהרים לטרוף בעבור הרעבון שלא אכלו כל היום:

ופשו פרשיו. פרשיו מתרבים בכל יום ואינם מתמעטים כי אין מי מהם נופל במלחמה:

ופרשיו מרחוק יבואו. ר״ל עם היות שפרשיו באו ממקום רחוק לא יגעו ולא ייעפו בדרך אבל יעופו כמו הנשר הממהר לעוף להשיג האוכל:

מנמרים. שם חיה קלת המרוץ:

וחדו. ענין שנון וחריפות כמו כחרב חדה (ישעי׳ מט):

ופשו. ענין ריבוי כמו כי תפושו (ירמיה ג):

פרשיו. הם הרגילים לרכוב על הסוסים:

יעפו. מל׳ עפיפה ופריחה:

חש. ענין מהירות כמו חשתי ולא התמהמתי (תהילים קי״ט:ס׳):

וקלו סוסיו הם קלים במרוצתם יותר מנמרים שהם קלי המרוץ מאד. וגם חדו מזאבי ערב, שהם חדים ופראים יותר מן הזאבים הנמצאים ביער מעורב שהם פראים מאד, וסוסים כאלה יתיראו הפרשים לרכוב עליהם ובכ"ז פשו פרשיו, רבו הרוכבים על סוסים האלה, והגם שפרשיו מרחוק יבואו והם עיפים מרוב הדרך, בכ"ז לא ינוחו מדרכם רק יעופו כנשר חש לאכול, שתיכף בבואם ילחמו ויכבשו וישללו שלל: