חֲבַקּוּק א׳ · ז׳

מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא. מִמֶּנּוּ שׁוֹפְטִים, מִמֶּנּוּ מְלָכִים הַמְּטִילִין מַשָּׂא וְאֵימָה עַל הַכֹּל. מִשְׁפָּטִים - יושטיצי״א בְּלַעַ״ז.

אֵימְתָנִין וּדְחִילִין אִינוּן מִנֵיהּ דִינֵיהּ וּגְזֵרָתֵיהּ נָפְקִין:

איום ונורא הוא. הוא מאויים ומפחיד את הבריות:

ממנו משפטו וגו׳. המשפט שיעשה בעכו״ם ונשיאת הממשלה שיהיה בו יצא ממנו ומעצמו כי לא יצטרך לעזרת עם אחר:

איום. מל׳ אימה ופחד:

ושאתו. מל׳ התנשאות ורוממות:

איום ונורא הוא, האימה בא מצד גודל הדבר עצמו, והמורא הוא שמתיראים מרעתו, והוא איום מצד עצמו ונורא מצד הרעות שעושה, ומפרש ממנו משפטו ושאתו יצא, נגד מה שאמר שנורא הוא אומר שממנו משפטו יצא, ר"ל שהוא אינו נוהג לפי חקת המשפט הקבועים, שיש משפטים קבועים בין העמים והמלכים שאין למלך או לעם להתגר מלחמה על עם אשר לא חטא כנגדו וכ"ש אם הוא נכנע תחתיו, והם נימוסים קבועים לכל העמים אבל הוא לא יביט על משפטי המדינות וחקיהם, רק יקבע לו משפטים כפי רצונו להסיר גבולות עמים ולהרעיש ארצות וע"כ מתיראים מפניו, ונגד מ"ש שאיום הוא מצד עצמו, אמר כי ממנו שאתו יצא, כי יש עם המתגבר ע"י עזרת עמים ומלכים אחרים אשר כרתו עמו ברית והוא אינו איום כ"כ אחר שכחו תלוי בכח העמים העוזרים אותו, אבל הוא שאתו יצא ממנו בעצמו ואינו צריך לעזר עם אחר: