וַ֠יְהִ֠י בְּאַחַ֨ת וְשֵׁשׁ־מֵא֜וֹת שָׁנָ֗ה בָּֽרִאשׁוֹן֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ חָֽרְב֥וּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֣ל הָאָ֑רֶץ וַיָּ֤סַר נֹ֙חַ֙ אֶת־מִכְסֵ֣ה הַתֵּבָ֔ה וַיַּ֕רְא וְהִנֵּ֥ה חָֽרְב֖וּ פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃

בראשון. לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הוּא תִּשְׁרֵי וּלְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הוּא נִיסָן (ר"ה י"א):

חרבו. נַעֲשָׂה כְמִין טִיט, שֶׁקָּרְמוּ פָנֶיהָ שֶׁל מַעְלָה:

וַהֲוָה בְּשִׁתְּ מְאָה וְחַד שְׁנִין בְּקַדְמָאָה בְּחַד לְיַרְחָא נְגוּבוּ מַיָּא מֵעַל אַרְעָא וְאַעְדִּי נֹחַ יָת חוֹפָאָה דְּתֵבוֹתָא וַחֲזָא וְהָא נְגוּבוּ אַפֵּי אַרְעָא

חרבו המים. לכן לא תוכל הרגל לדרוך על הארץ, שהיא רכה, כי פניה חרבו לבדם ואחר כך יבשה הארץ והאומרים על שנת הלבנה נשען בעבור עשרה ימים שהם נוספים בעבור שנת החמה, צריכים להיות שנתם שלימה ועוד מי מלל להם ששנה עמד נח בתיבה רק עמד שנת החמה, ועוד יו"ד ימים:

וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה. חָשַׁב שֶׁכְּבָר יָבֵשׁ לַחוּת הָאֲוִיר הַמּוֹתְרִיי:

וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה. אֲבָל לֹא יָבְשׁוּ בְּאֹפֶן שֶׁיּוּכַל לָצֵאת.

ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש מכאן דיום אחד בשנה קרוי שנה, פי׳‎ אחר בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש אייר בחדש השני בי״‎ז לחדש נבקעו כל מעינות תהום רבה וגו׳‎ ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה שהם י״‎ג מאייר וכ״‎ז בסיון ובכ״‎ח פסקו, לפי פי׳‎ זה קרו לניסן ראשון אחר פשוטו של מקרא וכן כל האחרים וכל החדשים חדשי החמה בני שלשים יום הם.