וַיִּתְהַלֵּ֨ךְ חֲנ֜וֹךְ אֶת־הָֽאֱלֹהִ֗ים אַֽחֲרֵי֙ הוֹלִיד֣וֹ אֶת־מְתוּשֶׁ֔לַח שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיּ֥וֹלֶד בָּנִ֖ים וּבָנֽוֹת׃

כאן משתנה הלשון: על חנוך לא נאמר סתם ״ויחי״ אלא ״ויתהלך חנוך את האלהים״, לאחר שהוליד את מתושלח, במשך שלוש מאות שנה. אבן עזרא מבאר שההליכה ״את האלהים״ היא כמו ״אחרי ה׳ אלהיכם תלכו״, כלומר דבקות בדרכי ה׳, וכן נאמר בהמשך על נח. הספורנו מסביר שהתהלך בדרכי ה׳ להיטיב לזולתו בצדקה ובתוכחה, כלומר לא רק בצדקות אישית אלא גם בהשפעה על הסובבים אותו. אונקלוס מתרגם ״והליך חנוך בדחלתא דה׳״ - שהלך ביראת ה׳. הפסוק מציין גם שהוליד בנים ובנות, כשאר הדורות, אך מדגיש את ייחודו הרוחני של חנוך.