וַיְחִ֣י חֲנ֔וֹךְ חָמֵ֥שׁ וְשִׁשִּׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד אֶת־מְתוּשָֽׁלַח׃

כאן מתחיל תיאור חנוך, הדמות המיוחדת של הפרק: חנוך חי שישים וחמש שנה והוליד את מתושלח. הפסוק פותח בסגנון הרגיל של הרשימה - ציון השנים שחי המוליד עד הולדת בנו העיקרי. בנו מתושלח יהיה בהמשך האדם שהאריך ימים יותר מכל אדם אחר בתורה. אין בפסוק זה עצמו ביאור מיוחד מן המפרשים, ולכן ההבנה היא לפי הפשט. הייחוד של חנוך יתגלה מיד בפסוק הבא, שבו לא נאמר עליו סתם ״ויחי״ אלא ״ויתהלך חנוך את האלהים״ - לשון מיוחדת המבטאת את דרכו הרוחנית שאין לה מקבילה בשאר הדורות.