בְּרֵאשִׁית ל״ט · ו׳

ולא ידע אתו מאומה. לֹא הָיָה נוֹתֵן לִבּוֹ לִכְלוּם:

כי אם הלחם. הִיא אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה:

ויהי יוסף יפה תואר. כֵּיוָן שֶׁרָאָה עַצְמוֹ מוֹשֵׁל, הִתְחִיל אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמְסַלְסֵל בְּשַׂעֲרוֹ, אָמַר הַקָּבָּ"ה אָבִיךָ מִתְאַבֵּל וְאַתָּה מְסַלְסֵל בִּשְׂעָרְךָ, אֲנִי מְגָרֶה בְךָ אֶת הַדֹּב, מִיָּד:

וּשְׁבַק כָּל דִּי לֵהּ בִּידָא דְיוֹסֵף וְלָא יְדַע עִמֵּהּ מִדַּעַם אֶלָּהֵן לַחְמָא דִּי הוּא אָכֵל וַהֲוָה יוֹסֵף שַׁפִּיר בְּרֵיוָא וְיָאֵי בְחֶזְוָא

ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם. י"א שהוא כנוי לשכיבת אשתו וזה רחוק, ועוד כי אדוני יוסף סריס היה, והנכון בעיני שכל אשר לו היה בידו חוץ מן הלחם שלא היה אפילו נוגע בו בעבור היותו עברי, כי הנה מפורש "כי לא יוכלו המצרים לאכול את העברים לחם" (בראשית מג לב) כי פוטיפר ידע שיוסף עברי הוא וכן אשתו אומרת ראו הביא לנו איש עברי (בראשית לט יד):

ויהי יוסף יפה תואר. כאמו:

כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל לָשׁוֹן נְקִיָּה, כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ (ב"ר פו ו). וְרַבִּי אַבְרָהָם אָמַר (אבן עזרא על בראשית ל"ט:ו'), כִּי כָל אֲשֶׁר לוֹ הָיָה בְּיַד יוֹסֵף חוּץ מִן הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל, שֶׁלֹּא הָיָה אֲפִלּוּ נוֹגֵעַ בּוֹ בַּעֲבוּר הֱיוֹתוֹ עִבְרִי, כִּי כֵן הָיָה מִשְׁפַּט הַמִּצְרִים אֶת הָעִבְרִים שֶׁלֹּא יִגְּעוּ בְּמַאֲכָלָם כִּי תּוֹעֵבָה הִיא לְמִצְרַיִם. וְאֶפְשָׁר שֶׁהוּא כֵן, אוֹ יִהְיֶה פֵּרוּשׁ הַכָּתוּב כִּי לֹא יָדַע אֲדוֹנָיו אֶת יוֹסֵף מְאוּמָה שֶׁיִּקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ, רַק אֶת הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ אֲשֶׁר יֹאכַל יוֹסֵף, לֹא לִשְׁאָר הֲנָאוֹת כַּאֲשֶׁר יַעֲשׂוּ הַבַּחוּרִים, וְלֹא לֶאֱסֹף לוֹ עֹשֶׁר וּנְכָסִים, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כט ג) "וְלֹא מָצָאתִי בוֹ מְאוּמָה מִיּוֹם נָפְלוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה", וְ"לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת" (בראשית ל"ט:ח') עִנְיָן אַחֵר, שֶׁלֹּא יַשְׁגִּיחַ לָדַעַת מָה אִתּוֹ בַּבַּיִת, כִּי "לֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה" לָשׁוֹן שׁוֹלֵל וּ"מַה בַּבָּיִת" יְקַיֵּם:

וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה הִזְכִּיר זֶה בְּכָאן לוֹמַר כִּי בַּעֲבוּר יָפְיוֹ נָשְׂאָה אֵשֶׁת אֲדוֹנָיו אֵלָיו אֶת עֵינֶיהָ. וְרַשִׁ"י כָּתַב (רש"י על בראשית ל"ט:ו') כִּי בַּעֲבוּר שֶׁרָאָה עַצְמוֹ מוֹשֵׁל הִתְחִיל אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמְסַלְסֵל בִּשְׂעָרוֹ וְכוּ':

ולא ידע אתו מאומה - בבית.

כי אם הלחם אשר הוא אוכל - לא היה מעיין ומביט כלל בכל צרכי ביתו מהיכן בא לו עד שעה שרואה את מאכלו על השלחן ואוכלו. כל מיני מאכל קורא אותו לחם, כדכתיב: עבד לחם רב. וכן: כי לפני לחמי אנחתי תבוא. מאכלי.

לא ידע אתו - מכל צרכי ביתו לא היה רואה רק בשעת אכילה.

וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ. בְּלִי שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְכַוֵּן חֶשְׁבּוֹן:

וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. אַחַר שֶׁהִפְקִיד אוֹתוֹ בָּאֹפֶן זֶה עַל הֵפֶךְ שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּה שֶׁהָיָה עוֹבֵד בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה, כְּאָמְרוֹ (תהלים פא:ז) "הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ וְכוּ'":

כי אם הלחם אשר הוא אוכל כדכתיב בפרשת מקץ כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם כי תועבה היא למצרים, לפי שהם גסי הרוח כדכתיב גבי מצרים לכן קראתי לזאת רהב הם שבת, ולכך לא מינהו על הלחם. ד״‎א לא היה עוד פוטיפר יודע על יוסף שום דבר גנאי רק מהלחם שהיה יוסף אוכל עמו, וכתיב לא יוכלון המצרים וגו'.

כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל. פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י: הִיא אִשְׁתּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ״ (בראשית לט:ט). וְקָרָא לְאִשְׁתּוֹ בְּכִנּוּי ״לֶחֶם״, כִּי כְּמוֹ שֶׁהַלֶּחֶם מַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי יוֹתֵר מִכָּל דָּבָר הַזָּן, כָּךְ בְּעִילוֹת שֶׁל הֶתֵּר מַשְׂבִּיעִים אוֹתוֹ אֵבָר, לְאַפּוֹקֵי בְּעִילוֹת שֶׁל אִסּוּר אֵינָן מַשְׂבִּיעִים. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוכה נב:) ״אֵבָר קָטָן, מַשְׂבִּיעוֹ רָעֵב״, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין עה.) שֶׁנִּטַּל טַעַם בִּיאָה וְנִתַּן לְעוֹבְרֵי עֲבֵרָה, כִּי אֵין יִצְרוֹ תּוֹקְפוֹ כִּי אִם בִּדְבַר אִסּוּר. וּלְכָךְ אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה ד:) ״כָּל הַבָּא עַל אִשָּׁה זוֹנָה לְסוֹף מְבַקֵּשׁ כִּכַּר לֶחֶם וְאֵינוֹ מוֹצֵא״, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו כו) ״כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם״. וְעָנְשׁוֹ מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, לְפִי שֶׁעָזַב אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁנִּקְרֵאת ״לֶחֶם״ וְדָבַק בְּזוֹנָה שֶׁאֵינָהּ לַחְמוֹ, עַל כֵּן יֶחְסַר לַחְמוֹ.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים, לֶחֶם זֶה הוּא לֶחֶם מַמָּשׁ, כִּי תּוֹעֵבָה לְמִצְרַיִם לֶאֱכֹל לֶחֶם אֶת הָעִבְרִים. וּלְפִי זֶה נוּכַל לְפָרֵשׁ מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה״ שֶׁקָּאֵי עַל יוֹסֵף, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁעָזַב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְהָיָה יוֹסֵף יָכוֹל לֶאֱכֹל מִכָּל מִינֵי מַעֲדַנִּים וּמִי יִמְחֶה בּוֹ שֶׁהֲרֵי הַכֹּל הָיָה בְּיָדוֹ, מִכָּל מָקוֹם לֹא יָדַע יוֹסֵף אִתּוֹ מְאוּמָה, שֶׁלֹּא נֶהֱנָה מִכָּל פַּת בַּג אֲדוֹנָיו כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל, פַּת בְּמֶלַח לְבַד אָכַל כְּדַרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, וְאַף עַל פִּי כֵן ״וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה״ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְזִיו אַפּוֹהִי לָא אִשְׁתַּנִּי, כְּמוֹ שֶׁקָּרָה לְדָנִיֵּאל וַחֲבֵרָיו (דניאל א), וּבָזֶה מְתוֹרָץ מַה שֶּׁמַּקְשִׁים וְכִי עַכְשָׁיו נַעֲשָׂה יְפֵה תֹאַר וּמַרְאֶה, וַהֲלֹא כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים כֵּן, אֶלָּא שֶׁלִּרְבוּתָא נָקַט כָּאן שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה מֵחֲמַת שֶׁלֹּא רָצָה לְהִתְגָּאֵל בְּפַת בַּג אֲדוֹנָיו.