בְּרֵאשִׁית ל״ח · ט״ז

וַיֵּ֨ט אֵלֶ֜יהָ אֶל־הַדֶּ֗רֶךְ וַיֹּ֙אמֶר֙ הָֽבָה־נָּא֙ אָב֣וֹא אֵלַ֔יִךְ כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔ע כִּ֥י כַלָּת֖וֹ הִ֑וא וַתֹּ֙אמֶר֙ מַה־תִּתֶּן־לִ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֵלָֽי׃

במילים פשוטות

יהודה נטה אליה אל הדרך ואמר ״הבה נא אבוא אליך״, כי לא ידע שהיא כלתו, ותמר שאלה מה ייתן לה. רש״י מבאר ש״ויט אליה אל הדרך״ פירושו שנטה מדרכו אל הדרך שהיא בה, ו״הבה נא״ הוא לשון הזמנה. הספורנו מדגיש שגם אחרי שנטה אליה לא הכיר אותה, שאילו הכירה היה מדבר בעניין בנו, ולאל יתברך נתכנו עלילות - שרצה שזרעה יהיה מיהודה. הפסוק מדגיש שיהודה פעל מתוך אי-ידיעה, וששאלת תמר על התשלום פותחת את עניין העירבון.
מבוסס על רש״י, ספורנו, אונקלוס · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ויט אליה אל הדרך. מִדֶּרֶךְ שֶׁהָיָה בָהּ, נָטָה אֶל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הִיא בָּהּ, וּבִלְשׁוֹן לַעַז דשטורנ"יר:

הבה נא. הָכִינִי עַצְמֵךְ וְדַעְתֵּךְ לְכָךְ. כָּל לְשׁוֹן הָבָה לְשׁוֹן הַזְמָנָה הוּא, חוּץ מִמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ לְתַרְגְּמוֹ בִּלְשׁוֹן נְתִינָה, וְאַף אוֹתָן שֶׁל הַזְמָנָה קְרוֹבִים לִלְשׁוֹן נְתִינָה הֵם:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וּסְטָא לְוָתַהּ לְאָרְחָא וַאֲמַר הָבִי כְעַן אֵיעוֹל לְוָתִיךְ אֲרֵי לָא יְדַע אֲרֵי כַלְּתֵהּ הִיא וַאֲמֶרֶת מַה תִּתֵּן לִי אֲרֵי תֵיעוֹל לְוָתִי

מקור: ספריא · נחלת הכלל

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִיא. גַּם אַחַר שֶׁנָּטָה אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ לֹא הִכִּירָהּ, שֶׁאִם הָיָה מַכִּירָהּ הָיָה מְדַבֵּר בָּהּ בִּשְׁבִיל בְּנוֹ, וְלָאֵל יִתְבָּרַךְ נִתְכְּנוּ עֲלִילוֹת שֶׁרָצָה שֶׁיִּהְיֶה זַרְעָהּ מִיהוּדָה שֶׁהָיָה יוֹתֵר שָׁלֵם וְרָצוּי מִשֵּׁלָה, וּמִמֶּנָּה יִהְיֶה מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ.

מַה תִּתֵּן לִי. הִתְחִילָה לְדַבֵּר כְּדֵי שֶׁיַּכִּירָהּ, כִּי לֹא הָיְתָה מְכֻוֶּנֶת לְשׁוּם אֶתְנָן בְּלִי סָפֵק, אֲבָל הָיְתָה כַּוָּנָתָהּ לְהָקִים זֶרַע מִיהוּדָה. וּבְכֵן לָקְחָה עֵרָבוֹן לֹא לֵהָנוֹת בּוֹ אֶלָּא לְעֵדוּת, וְאִם הָיָה נוֹתֵן לָהּ אֶתְנָן לֹא הָיְתָה מְקַבֶּלֶת, כִּי לֹא הָיָה אָז עִמָּהּ עֵדוּת לְזַכּוֹת אֶת נַפְשָׁהּ.

מקור: ספריא · נחלת הכלל