וְאֵ֥לֶּה בְנֵֽי־צִבְע֖וֹן וְאַיָּ֣ה וַעֲנָ֑ה ה֣וּא עֲנָ֗ה אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א אֶת־הַיֵּמִם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בִּרְעֹת֥וֹ אֶת־הַחֲמֹרִ֖ים לְצִבְע֥וֹן אָבִֽיו׃

ואיה וענה. וָי"ו יְתֵרָה, וְהוּא כְּמוֹ אַיָּה וַעֲנָה, וְהַרְבֵּה יֵשׁ בַּמִּקְרָא, תֵּת וְקֹדֶשׁ וְצָבָא מִרְמָס (דניאל ח'), נִרְדָּם וְרֶכֶב וָסוּס (תהילים ע"ו):

הוא ענה. הָאָמוּר לְמַעְלָה שֶׁהוּא אָחִיו שֶׁל צִבְעוֹן וְכָאן הוּא קוֹרֵא אוֹתוֹ בְּנוֹ? מְלַמֵּד שֶׁבָּא צִבְעוֹן עַל אִמּוֹ וְהוֹלִיד אֶת עֲנָה:

את הימם. פְּרָדִים, הִרְבִּיעַ חֲמוֹר עַל סוּס נְקֵבָה וְיָלְדָה פֶּרֶד, וְהוּא הָיָה מַמְזֵר וְהֵבִיא פְסוּלִין לָעוֹלָם; וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָם יֵמִים? שֶׁאֵימָתָן מֻטֶּלֶת עַל הַבְּרִיּוֹת, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא מִיָּמַי לֹא שְׁאָלַנִי אָדָם עַל מַכַּת פִּרְדָּה לְבָנָה וְחָיָה (חולין ז') (וַהֲלֹא קָא חֲזִינָן דְּחָיָה? אַל תִּקְרֵי וְחָיָה אֶלָּא וְחָיְתָה, כִּי הַמַּכָּה לֹא תֵּרָפֵא לְעוֹלָם, בְרַשִׁ"י יָשָׁן) וְלֹא הֻזְקַק לִכְתֹּב לָנוּ מִשְׁפְּחוֹת הַחוֹרִי אֶלָּא מִפְּנֵי תִּמְנָע, וּלְהוֹדִיעַ גְּדֻלַּת אַבְרָהָם, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי לְמַעְלָה:

וְאִלֵּין בְּנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה דִּי אַשְׁכַּח יָתּ גִּבָּרַיָּא בְּמַדְבְּרָא כַּד הֲוָה רָעֵי יָת חֲמָרַיָּא לְצִבְעוֹן אֲבוּהִי

ואיה ענה. פי' הוי"ו כפ"א רפה בלשון ישמעאל ובר"ה איננו:

הימים., כמו "האימים לפנים" (דבר' ב יוד), כי ימצא האל"ף שיתחלף ביו"ד כמו יתימרו, ויאמר הגאון שהם פרדים ופי' מצא הרכיב ויתכן להיות מצא שהוא מצא בתחלה זאת החכמה, כי מין אחד עם מין אחר לא יולידו, ויחזיק זה הפירוש שאמר הכתוב ברעותו את החמורים, ואילו היו הימים צמחים כאשר פי' רבים מה טעם להזכיר החמורים:

וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הַוָּי"ו יְתֵרָה, וְכֵן "עֶבֶד אָבִיךָ וַאֲנִי מֵאָז וְעַתָּה וַאֲנִי עַבְדֶּךָ" (שמו"ב טו לד) דִּין שְׁנֵיהֶם אֲנִי, "וְאֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבוֹתָם וְעֵפֶר וְיִשְׁעִי" (דהי"א ה כד), וּכְמוֹהֶם רַבִּים. וְהִנֵּה צִבְעוֹן זֶה הוּא הַבֵּן הַשְּׁלִישִׁי לְשֵׂעִיר הַחוֹרִי, וְהוֹלִיד שְׁנֵי בָּנִים אֵלּוּ, אַיָּה וַעֲנָה, וְסִפֵּר הַכָּתוּב כִּי עֲנָה זֶה בֶּן צִבְעוֹן הוּא אוֹתוֹ עֲנָה שֶׁמָּצָא הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעוֹתוֹ הַחֲמוֹרִים שֶׁל צִבְעוֹן אָבִיו, לְהַבְדִּיל בֵּינוֹ וּבֵין עֲנָה דּוֹדוֹ אֲחִי צִבְעוֹן אָבִיו, וְזֶה עֲנָה בֶּן צִבְעוֹן הוּא חָמִיו שֶׁל עֵשָׂו:

אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם כְּדַעַת מִקְצָת רַבּוֹתֵינוּ בַּתַּלְמוּד (פסחים נד) הֵם הַפְּרָדִים, וְזֶה הָאִישׁ מָצָא כִּי יוֹלִידוּ מִין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, וְאֵין כֵּן בִּשְׁאָר מִינֵי הַכִּלְאַיִם. וְאָמַר "בַּמִּדְבָּר בִּרְעוֹתוֹ הַחֲמוֹרִים", כִּי הָיוּ לוֹ שָׁם בַּמִּדְבָּר חֲמוֹרִים רַבִּים תּוֹבְעִים אֲתוֹנוֹת, וְהִרְבִּיעָם עִם הַסּוּסִיּוֹת וְהוֹלִידוּ. וְנִרְאֶה שֶׁנֶּחְשַׁב לוֹ בְּדוֹרוֹ לְחָכְמָה, כִּי הִכִּיר בְּמִינֵיהֶם שֶׁהֵם קְרוֹבִים בַּטֶּבַע וְיוֹלִידוּ, וְהָיָה נוֹדָע בַּמַּעֲשֶׂה הַהוּא, וְעַל כֵּן יְתָאֲרֵהוּ בּוֹ. וְאוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על בראשית ל"ו:כ"ד) תִּרְגֵּם "גִּבָּרַיָּא", וְהַנִּרְאֶה מִסְּבָרָתוֹ כִּי עֲנָה זֶה בָּאוּ עָלָיו מִן הָאֻמָּה הַנִּקְרֵאת אֵימִים לְפָנִים עַם גָּדוֹל וָרָם כַּעֲנָקִים (דברים ב י), וְרָצוּ לִגְזֹל מִמֶּנּוּ הַחֲמוֹרִים שֶׁל צִבְעוֹן אָבִיו, וְהוּא הָיָה בַּמִּדְבָּר וְאֵין עוֹזֵר לוֹ, וַתִּמְצָא יָדוֹ לָהֶם וְהִצִּיל מִיָּדָם, וְהוּא מִלְּשׁוֹן "תִּמְצָא יָדְךָ לְכָל אֹיְבֶיךָ" (תהלים כא ט), "וְלֹא הִמְצִיתִךָ בְּיַד (שאול) דָּוִד" (שמואל ב ג ח). אוֹ יֹאמַר שֶׁמָּצָא אוֹתָם וְנִצַּל וְהָיָה נוֹדָע בַּגְּבוּרָה הַזֹּאת, וְנָכוֹן הוּא:

ואיה וענה - נראה בעיני כך: שמן כופסי ושתי ואף על פי שבדברי הימים כתיב: איה וענה אין לדקדק בכך כאשר כתיב בתורה עוץ וחול וגתר ומש. ובדברי הימים ומשך והמפרש לו' יתירה יש לתמוה מה היה לו לכתוב ו' יתירה בזה יותר משאר בנים, והראיות שמביאים אינן כי אותן ווי"ן שמביאין אינן יתירות ותשב תמר ושוממה. פירוש כמו: שבי אלמנה בית אביך כי הישיבה הוא כפל לשון של שוממה והרי הוא כאילו כתיב ותשב בדודה ושוממה. מגערתך אלהי יעקב נרדם ורכב וסוס. כך פירושו. מגערת אלהי יעקב נרדם חיל שונאינו הנזכר למעלה וגם רכבו וסוסיו, כדכתיב: סוס ורוכבו רמה בים.

הוא ענה - שנזכר בימי משה על שם גבורתו.

אשר מצא את הימים - הגיבורים או חיות רעות ונצחם. לפי פשוטו אין לדקדק יותר.

אשר מצא את הימם פרש״‎י הביא פסולים לעולם, וא״‎ת הרי לעיל בפרשת תולדות גבי כי גדל מאד פרש״‎י שהיו אומרים זבל פרדותיו וכו׳‎ אם כן משמע שהיו כבר, אלא ה״‎ק מצא את הימם הוא היה ראשון שהרכיב חמור על סוסיא אבל קודם לא היו פרדות ע״‎י עצמן של בהמות ולא ע״‎י אחרים ולשון מצא מתחלה מצא חכמה זאת שמתערבות שני מינין יצא מין אחר כגון פרדה מסוס וחמור שכל שאזניו דקות אמו סוסיא ואביו חמור וכל שאזניו גסות אמו אתון ואביו סוס. ולפי שאין רוח הקב״‎ה נוחה ממנהג זה אין לך בריה יוצאת מב׳‎ מינין שתוליד. ד״‎א בריות הבאות משני מינין אלו לא היו בברכת פרו ורבו כשיצאו מן התיבה לפיכך לא יולדות ולא מולידות.