וַיֹּאמְר֑וּ הַכְזוֹנָ֕ה יַעֲשֶׂ֖ה אֶת־אֲחוֹתֵֽנוּ׃ {פ}

הכזונה. הֶפְקֵר:

את אחותנו. יָת אֲחָתָנָא:

וַאֲמָרוּ הַכְנָפְקַת בָּרָא יִתְעֲבֵד (נ''א יַעְבֵּד יָת אַחָתָנָא) לַאֲחָתָנָא

ויאמרו. שמעון ולוי:

הכזונה יעשה. שכם את אחותינו:

הַכְזוֹנָה. שֶׁאֵין רָאוּי לִתְבֹּעַ עֶלְבּוֹנָהּ, יַעֲשֶׂה עַם הָאָרֶץ אֶת אֲחוֹתֵנוּ? שֶׁאֵינָהּ זוֹנָה וְרָאוּי לִתְבֹּעַ עֶלְבּוֹנָהּ, וְשֶׁהִיא אָחוֹת לָנוּ וְרָאוּי לָנוּ לִתְבֹּעַ עֶלְבּוֹנָהּ. וְהִנֵּה כְּשֶׁיִּתְבּוֹנֵן יוֹשֵׁב הָאָרֶץ בְּאֵלֶּה, אֵין רָאוּי שֶׁיִּתְקוֹמֵם.

הכזונה יעשה את אחותנו פרש״‎י כתרגומו ית אחתנא פי׳‎ לפי שיש אחותינו במקרא שהוא לשון רבות הוצרך לפרש״‎י לומר כתרגומו ית אחתנא שהוא לשון יחידה, שאם היה לשון רבים היה מתורגם אחותנא.

וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת מַה תְּשׁוּבָה זוֹ עוֹשָׂה לְמֵחוּשׁ יַעֲקֹב עַל הַשְׁמָדָתוֹ הוּא וּבֵיתוֹ, וַהֲלֹא אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה אִם שָׁאֲלוּ הַגּוֹיִם אַחַת מֵהַכַּת וְיִחֲדוּהָ, נוֹתְנִים אוֹתָהּ לָהֶם (ירושלמי תרומות ח:ד:יא) וְלֹא יֵהָרְגוּ כֻּלָּן עָלֶיהָ אֲפִלּוּ בַּעֲרָיוֹת, וּמִכָּל שֶׁכֵּן בְּדֶרֶךְ זֶה שֶׁכְּבָר הָיָה מַה שֶׁהָיָה.

וְאוּלַי שֶׁיְּכַוְּנוּ לוֹמַר כִּי לֹא יָחוּשׁ עַל הַדָּבָר, כִּי לֹא יַרְעִישׁוּ אֶלָּא אִם הָיוּ הוֹרְגִים בְּלֹא סִבָּה, אֲבָל הֲרִיגָה זוֹ לְסִבָּה רְאוּיָה הָיְתָה, שֶׁלָּקַח אֲחוֹתֵנוּ בְּעַל כָּרְחָהּ וַעֲשָׂאָהּ זוֹנָה, וְהוּא אָמְרָם ״הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ״. וְאֵין הַכַּוָּנָה שֶׁחַיָּב עַל הַזְּנוּת, שֶׁהֲרֵי פְּנוּיָה הָיְתָה, וּבֶן נֹחַ אֵינוֹ מְצֻוֶּה אֶלָּא עַל אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וְזָכָר וּבְהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וַאֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ.

אוֹ יִרְצֶה לְהָשִׁיב כִּי אַדְרַבָּה יִסְתַּכְּנוּ בֵּין הָאֻמּוֹת כְּשֶׁיִּרְאוּ שֶׁבָּזוּי אֶחָד שָׁלַט בְּבַת יַעֲקֹב וּפָעַל וְעָשָׂה כְּחֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ, לֹא תִהְיֶה לְשׂוֹנְאֵיהֶם תְּקוּמָה בֵּין הָעַמִּים, וְאַדְרַבָּה בָּזֶה תִּהְיֶה חִתָּתָם עַל הָעַמִּים וְיִרְעֲדוּ מִפְּנֵיהֶם.