בְּרֵאשִׁית ל״ב · ל״ג

גיד הנשה. לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ גִּיד הַנָּשֶׁה? לְפִי שֶׁנָּשָׁה מִמְּקוֹמוֹ וְעָלָה, וְהוּא לְשׁוֹן קְפִיצָה, וְכֵן נָשְׁתָה גְבוּרָתָם (ירמיהו נ"א), וְכֵן כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי (בראשית מ"א):

עַל כֵן לָא יֵיכְלוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת גִּידָא דְנַשְׁיָא דִּי עַל פְּתֵי יַרְכָּא עַד יוֹמָא הָדֵין אֲרֵי קְרֵיב בִּפְתֵי יַרְכָּא דְיַעֲקֹב בְּגִידָא דְנַשְׁיָא

בגיד הנשה. ידוע כאשר העתיקו קדמונינו ז"ל, ואין בו ספק כי אם לחסרי הדעת ותולדות שמפרשים שהוא האבר. ויפרשו הנשה מגזרת נשים לדעת זה המלאך שנראה ליעקב שהוא גוף יתבאר לך אם השם יפקח את לבבך בפ' "כי שמי בקרבו" (שמות סג כא):

על כן לא יאכלו - לזיכרון גבורתו של יעקב ונס שעשה לו הקב"ה שלא מת.

עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַהֶיזֵק אֲשֶׁר הוּרַע בִּנְגִיעַת כַּף הַיָּרֵךְ, הֶיזֵק בְּדָבָר בִּלְתִּי נֶחְשָׁב אֶצְלֵנוּ.

על כן לא יאכלו כמו והוא לא כן ידמה, כלומר בדין הוא שיש לקנוס ולענוש בני ישראל מאכילת גיד הנשה שהניחו את אביהם הולך יחידי כדכתיב ויותר יעקב לבדו. והן היו גבורים והיה להם להמתין אביהם ולסייעו אם יצטרך והם לא עשו לו לויה והוזק על ידם ומכאן ואילך יהיה להם לזכר ויהיו זריזים במצות לויה ולכך ליוה יעקב את יוסף. ד״‎א על כן שיכול יעקב לעמוד נגד המלאך לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה להיות להם לזכרון ולתפארת כי אביהם נלחם עם המלאך. ד״‎א על כן שהוזק יעקב בגיד הנשה קבלו עליהם בניו משם ואילך שלא יאכלו ממנו. משל לאדם שחש בראשו או באחד מאיבריו, שמקבל עליו שלא לאכול מאותו אבר מעולם כדי שיהא לו אותו האבר לרפואה. תניא אמרו לו לרבי יהודה וכי נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב, בני ישראל נאמר והרי הם לא נקראו בני ישראל עד סיני אמר להם בסיני נאמר ונכתב כאן לדעת מאיזה טעם נאסר להם.

עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה וְגוֹ׳. מָצִינוּ לְרז״ל שֶׁדְּבָרִים עֲמוּקִים שֶׁהַשָּׂגָתָם קָשָׁה נִמְשְׁלוּ לְגִידִין, כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י פָּרָשַׁת יִתְרוֹ עַל פָּסוּק ״וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות יט ג). וְהַהַשָּׂגָה נִקְרֵאת בִּלְשׁוֹן אֲכִילָה, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּאַרְבָּעָה שֶׁנִּכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס (חגיגה יד:), שֶׁעַל הַחֲקִירָה הַנִּסְתֶּרֶת מֵעֵין כָּל חַי מֵבִיא פָּסוּק ״דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ״ (משלי כה טז). וְרָמַז בְּמִצְוָה זוֹ לְדוֹרוֹת לִמְנוֹעַ מִיִּשְׂרָאֵל הַחֲקִירָה בַּנִּסְתָּרוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (חגיגה יג.) ״אֵין לְךָ עֵסֶק בַּנִּסְתָּרוֹת״, כִּי יֵשׁ לָחוּשׁ פֶּן יֶהֶרְסוּ שִׂכְלָם וְיָבוֹאוּ לִידֵי אֶפִּיקוֹרְסוּת, כִּי לֹא רַבִּים יֶחְכָּמוּ לְהָבִין כָּל הַסּוֹדוֹת עַל מַתְכֻּנְתָּם, מִצַּד הֱיוֹת שִׂכְלָם עוֹבֵר בְּעֵמֶק עָכוֹר, כִּי הַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה וַחֲמוּדוֹתָיו מְבַלְבְּלִין שֵׂכֶל הָאָדָם. וְרָמַז בִּמְנִיעַת אֲכִילַת הַגִּיד לְדוֹרוֹת, לִהְיוֹת לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֵיהֶם כִּי מָנַע ה׳ מֵהֶם פְּרִי עֵץ הַדַּעַת, שֶׁלֹּא יַאֲכִילוּ אֶת שִׂכְלָם דְּבָרִים קָשִׁים כַּגִּידִין, כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב, וְאִם לְיַעֲקֹב הַשָּׁלֵם קָרָה מִכְשׁוֹל זֶה לְפִי שָׁעָה כְּשֶׁנָּטָה קְצָת מִדֶּרֶךְ הַשִּׁוּוּי, מַה יַּעֲשׂוּ אֵזוֹבֵי קִיר אֲשֶׁר רוֹב עִסְקֵיהֶם בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה וַחֲמוּדוֹתָיו? עַל כֵּן לֹא יִהְיֶה לָהֶם עֵסֶק בַּנִּסְתָּרוֹת, כִּי אִם יְחִידֵי סְגֻלֵּי הַדּוֹר כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְדוּגְמָתוֹ, אֲשֶׁר קָצוּ וּמָאֲסוּ בְּהַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה כְּיַעֲקֹב. כִּי אִם לְפִי שָׁעָה קָרָה זֶה לְיַעֲקֹב, עַל שֶׁנּוֹתַר לְבַדּוֹ לְכַדּוֹ, וּבְלִי סָפֵק שֶׁאַחַר שֶׁקָּרָה לוֹ עִנְיַן הִתְאַבְּקוּת שֶׁל סַמָּאֵל הִרְגִּישׁ בְּחֶטְאוֹ וְסָר מִן הַדֶּרֶךְ הַהוּא, וּרְאָיָה לַדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם״, וְדָרְשׁוּ רז״ל (שבת לג.) שָׁלֵם בְּתוֹרָתוֹ. וּפֵרוּשׁ זֶה דָּבָר יְקַר הָעֵרֶךְ, וְהַמַּשְׂכִּיל יִשְׁמַע וְיוֹסִיף לֶקַח.

עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ: לְצַד שֶׁנִּזְדַּעְזַע הַגִּיד מִמְּקוֹר הַקְּדֻשָּׁה וְשָׁלַט בּוֹ הַקְּלִפָּה, בְּחִינָה זוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא נִטְמְאָה, וַאֲסָרָהּ הַבּוֹרֵא כִּי הוּא הַיּוֹדֵעַ. וְתִמְצָא סוֹד בָּזֶה כִּי גִּיד זֶה אֵין בּוֹ טַעַם, וְהוּא סִימָן לִבְחִינַת הַקְּלִפָּה, כִּי אֵין בָּהּ טַעַם כֵּיוָן שֶׁנֶּעֶקְרָה קְדֻשָּׁה מִמֶּנּוּ. וְיֵשׁ בָּזֶה פְּשָׁטִים לוֹמַר, אֶלָּא שֶׁהָעִקָּר כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי.