וַיַּשְׁכֵּ֨ם לָבָ֜ן בַּבֹּ֗קֶר וַיְנַשֵּׁ֧ק לְבָנָ֛יו וְלִבְנוֹתָ֖יו וַיְבָ֣רֶךְ אֶתְהֶ֑ם וַיֵּ֛לֶךְ וַיָּ֥שׇׁב לָבָ֖ן לִמְקֹמֽוֹ׃

וְאַקְדֵּם לָבָן בְּצַפְרָא וּנְשַׁק לִבְנוֹהִי וְלִבְנָתֵהּ וּבָרִיךְ יָתְהֵן וַאֲזַל וְתַב לָבָן לְאַתְרֵהּ

לבניו. הם בני בנותיו:

וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶן. כְּבָר אָמְרוּ: "אַל תְּהִי בִּרְכַּת הֶדְיוֹט קַלָּה בְּעֵינֶיךָ" (מגילה טו.). אָמְנָם סִפֵּר בִּרְכַּת לָבָן לִבְנוֹתָיו לְהוֹרוֹת שֶׁבִּרְכַּת הָאָב אֲשֶׁר הִיא עַל בָּנָיו בְּכָל נַפְשׁוֹ בְּלִי סָפֵק רָאוּי שֶׁתָּחוּל יוֹתֵר בִּסְגֻלַּת צֶלֶם אֱלֹהִים הַמְבָרֵךְ, כְּאָמְרוֹ "בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי" (בראשית כז:ד).