וַיַּ֨עַן לָבָ֜ן וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַבָּנ֨וֹת בְּנֹתַ֜י וְהַבָּנִ֤ים בָּנַי֙ וְהַצֹּ֣אן צֹאנִ֔י וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה רֹאֶ֖ה לִי־ה֑וּא וְלִבְנֹתַ֞י מָֽה־אֶעֱשֶׂ֤ה לָאֵ֙לֶּה֙ הַיּ֔וֹם א֥וֹ לִבְנֵיהֶ֖ן אֲשֶׁ֥ר יָלָֽדוּ׃

מה אעשה לאלה. אֵיךְ תַּעֲלֶה עַל לִבִּי לְהָרַע לָהֶן:

וַאֲתֵיב לָבָן וַאֲמַר לְיַעֲקֹב בְּנָתָא בְּנָתַי וּבְנַיָּא בְנַי וְעָנָא עָנִי וְכֹל דִּי אַתְּ חָזֵי דִּילִי הוּא וְלִבְנָתַי מָה אֶעְבֵּיד לְאִלֵּין יוֹמָא דֵין אוֹ לִבְנֵיהֶן דִּילִידָן

ולבנותי מה אעשה. הוסיף לבאר וכן הוא ולבנותי אלה מה אוכל לעשות להם:

וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אָמְרוּ (הראב"ע והרד"ק) שֶׁהוּא כְּמוֹ וְלִבְנוֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָהֶן הַיּוֹם, וְהִיא תּוֹסֶפֶת בֵּאוּר. וְכֵן "אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ" (שמואל א כ מב), "בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ" (נחמיה ה ב). וְיוֹתֵר נָכוֹן נִרְאֶה שֶׁהוּא דֶּרֶךְ חֶמְלָה, וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה אֲשֶׁר לְפָנַי כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמַי עֲלֵיהֶן, אוֹ לִבְנֵיהֶן הַנּוֹלָדִים בְּבֵיתִי וְהֵם לִי כְּבָנַי, וְזֶה טַעַם "אֲשֶׁר יָלָדוּ". וְאָמַר זֶה כְּמִתְנַצֵּל עַל דִּבְרֵי יַעֲקֹב, כִּי בָּאתִי אַחֲרֶיךָ לִרְאוֹת בְּנוֹתַי וּמָה אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָהֶם טוֹבָה אוֹ לִבְנֵיהֶם, וְעַתָּה אֵיטִיב לָהֶן שֶׁתִּכְרֹת לִי בְּרִית שֶׁלֹּא תְּעַנֶּה אוֹתָן וְלֹא תִּקַּח עֲלֵיהֶן נָשִׁים:

מה אעשה - האיך אוכל לעשות להם רעה.

וְהַצֹּאן צֹאנִי. וְאִם הֶחֱלַפְתִּי מַשְׂכֻּרְתְּךָ אוֹ שִׁלַּחְתִּיךָ רֵיקָם, לֹא הָיִיתִי נוֹטֵל דָּבָר מִשֶּׁלְּךָ, שֶׁהַכֹּל שֶׁלִּי, וּבְמִרְמָה בָּא לְיָדְךָ לֹא בְדִין.

וְלִבְנֹתַי. וְשֶׁל בְּנוֹתַי הוּא לִנְדוּנְיָא:

מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה. אַף עַל פִּי שֶׁאוּכַל לִטּוֹל הַכֹּל, מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה לְפַרְנְסָן אַחַר כָּךְ.

ולבנתי מה אעשה התחיל לבן לפייסו.

וַיַּעַן לָבָן וְגוֹ׳. אָמְרוֹ ״וַיַּעַן״ תְּשׁוּבָה לְאָמְרוֹ ״שִׂים כֹּה נֶגֶד וְגוֹ׳ וְיוֹכִיחוּ״, לָזֶה עָנָה כִּי אֵינוֹ חָפֵץ לְהַכְלִים בָּנָיו וּבְנוֹתָיו וְלֹא יַעֲמֹד לְמִשְׁפָּט עִמָּהֶם, וְהֵן הֵן רַמָּאוּתָיו לוֹמַר כִּי יוֹכִיחַ שֶׁהָאֱמֶת אִתּוֹ אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה לְצַד כְּבוֹד בָּנָיו וּבְנוֹתָיו.

עוֹד רָמַז שֶׁאֵיךְ יִצְטַדֵּק בְּטַעֲנָתוֹ כְּשֶׁיֹּאמַר כְּלֵי בֵיתִי הֵם אֵלּוּ, פְּשִׁיטָא שֶׁיּוֹתֵר יָדַע יַעֲקֹב בְּסִימָנֵי כְּלֵי לָבָן מִמֶּנּוּ, וְהַטַּעַם כִּי הַבָּנוֹת בְּנוֹתַי וְהֵם בְּקִיאִים בְּסִימָנֵי הַכֵּלִים וְכַדּוֹמֶה יוֹתֵר מִמֶּנִּי לֶהֱיוֹתָם תָּמִיד מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם.

עוֹד יִרְצֶה לְהָשִׁיב עַל שֶׁמִּשֵּׁשׁ כָּל כֵּלָיו, כִּי לְצַד שֶׁהַכֹּל הוּא מַחְשִׁיבוֹ כְּאִלּוּ שֶׁלּוֹ, לְצַד שֶׁהַבָּנוֹת בְּנוֹתָיו וְגוֹ׳, וְהַכֹּל שֶׁלּוֹ, הָיָה עוֹשֶׂה כְּאָדָם הָעוֹשֶׂה בְּשֶׁלּוֹ, כִּי אִלּוּ הָיָה מַחְשִׁיב אוֹתוֹ לְאִישׁ נָכְרִי לֹא הָיָה עוֹשֶׂה כֵן.

וְלִבְנוֹתַי וְגוֹ׳ לָאֵלֶּה וְגוֹ׳. תֵּיבַת ״לָאֵלֶּה״ אֵין לָהּ מַשְׁמָעוּת. וְאוּלַי שֶׁחוֹזֵר אֶל ״כָּל אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה״, וְשִׁעוּר הַכָּתוּב הוּא עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: וְלִבְנוֹתַי, פֵּרוּשׁ וּלְצַד בְּנוֹתַי, מָה אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת לְאֵלֶּה הַנְּכָסִים גַּם לְצַד בְּנֵיהֶם. אוֹ יִרְצֶה עַל זֶה הַדֶּרֶךְ, וְלִבְנוֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה מֵהָרַע, וַהֲגַם שֶׁהֵן הַיּוֹם חוֹשְׁבִים עַצְמָן לְנָכְרִים וְעוֹקְרִים מֵהֶם שֵׁם בְּנוֹתַי, וְהוּא אָמְרוֹ לָאֵלֶּה הַיּוֹם, פֵּירוּשׁ שֶׁהַיּוֹם נִקְרָאִים אֶצְלִי ״אֵלֶּה״ לְצַד מַעֲשֵׂיהֶן, אַף עַל פִּי כֵן בְּנוֹתַי הֵם.

לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ. דִּקְדֵּק לוֹמַר ״אֲשֶׁר יָלָדוּ״, שֶׁלֹּא לְיַחֵס הַבָּנִים אַחַר אִמָּם, לָזֶה אָמַר ״אֲשֶׁר יָלָדוּ״, לוֹמַר כִּי מַה שֶׁקּוֹרֵא אוֹתָם בְּנֵיהֶם לֹא לְיַחֲסָם אַחֲרֵיהֶם, כִּי לְמִשְׁפְּחוֹתָם לְבֵית אֲבוֹתָם, אֶלָּא לְצַד שֶׁיָּלְדוּ אוֹתָם קָרָא לָהֶם שֵׁם בְּנֵיהֶם. וַהֲגַם שֶׁהֵם דִּבְרֵי לָבָן, עִם כָּל זֶה הַתּוֹרָה תְּלַמֵּד דִּינִים בְּאֶמְצָעוּת הַסִּפּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁתִּמְצָא שֶׁלָּמְדוּ (ירושלמי מועד קטן א:ז:ג) מִנַּיִן שֶׁאֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה, דִּכְתִיב ״מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת״ וְגוֹ׳, הֲגַם שֶׁהֵם דִּבְרֵי לָבָן.