הָיִ֧יתִי בַיּ֛וֹם אֲכָלַ֥נִי חֹ֖רֶב וְקֶ֣רַח בַּלָּ֑יְלָה וַתִּדַּ֥ד שְׁנָתִ֖י מֵֽעֵינָֽי׃

יעקב מתאר את תלאות שמירתו: ביום אכלו החום ובלילה הקרח, ושנתו נדדה מעיניו. רש״י מבאר ש״אכלני חורב״ לשון אש אוכלה, ״וקרח״ כתרגומו ״גלידא״, ו״שנתי״ מלשון שינה. אונקלוס מתרגם ״אכלני שרבא וגלידא״. יעקב מדגיש את מסירותו הרבה בעבודת לבן, שסבל מחום היום ומקור הלילה ונדדה שנתו כדי לשמור על הצאן באמונה גמורה.