בְּרֵאשִׁית ג׳ · י״ט

בזעת אפיך. לְאַחַר שֶׁתִּטְרַח בּוֹ הַרְבֵּה:

בְּזִעֲתָא דְאַפָּךְ תֵּיכוּל לַחְמָא עַד דְּתִיתוּב לְאַרְעָא דְּמִנַּהּ אִתְבְּרֵיתָא אֲרֵי עַפְרָא אַתְּ וּלְעַפְרָא תְּתוּב

וטעם בזעת אפך שהוא צריך לטרוח לזרות ולטחון וללוש ולבשל ולא כמאכל הבהמות, ופי' בזעת ידוע מדבריהם ז"ל, והוא על משקל שינה, ושרשו "יזע" וכמוהו "לא יחגרו ביזע" (יחז' מד יח), עד שיבואו לידי זיעה, ואחר שידענו שהאדם נברא מהד' שרשים מה טעם כי ממנו לקחת, והתשובה כי העצמות תולדותם מהעפר ועל כן הם כבדות, ואין להם הרגשה והם מוסדי הגוף, הלא תראה "ותקרבו עצמות עצם אל עצמו" (יחז' לז ז) כי הם דמות בית בנוי, ואח"כ "והנה עליהם גידים ובשר עלה ויקרם עליהם עור" (שם ח) וכן והעליתם את עצמותי (בראשית נ כה):

וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. כְּמוֹ שֶׁהֵעִידוֹתִי בְּךָ כְּשֶׁצִּוִּיתִי וְאָמַרְתִּי "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב:יז), שֶׁתִּהְיֶה מוּכָן אֶל הַמָּוֶת בַּסּוֹף.

בזעת אפיך. זה החוטם שמזיע תחלה בעת הטורח. וקללה זו לא נתקיימה אלא בעובדי אדמה אבל בעצב תלדי בנים נתקיימה בכל הנשים לפי שחוה חטאה והחטיאה ולפיכך גדולה קללתה.

עד שובך אל האדמה. אבל מששב אל עפרו ומת בטל גזירה כמו שפי'.

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם. יֵשׁ סֶמֶךְ מִכָּאן לְדִבְרֵי הָרוֹפְאִים הָאוֹמְרִים שֶׁקֹּדֶם כָּל אֲכִילָה צָרִיךְ הָאָדָם לַעֲסֹק בְּאֵיזוֹ מְלָאכָה הַמְחַמֶּמֶת אֶת בְּעָלֶיהָ, כִּי זֶה עוֹזֵר אֶל הָעִכּוּל, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח:ב) ״יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ״. זֶה שֶׁאָמַר ״בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ״, כִּי עִצָּבוֹן הוּא לְשׁוֹן מְלָאכָה כְּמוֹ שֶׁאָמַר בְּאִיּוֹב (י:ח) ״יָדֶיךָ עִצְּבוּנִי וַיַּעֲשׂוּנִי״. וּבְאָמְרוֹ ״כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ״ הוֹרָה שֶׁיֹּאכַל כְּדֵי חַיָּיו לְבַד וְלֹא יִדְרֹשׁ אַחַר הַמּוֹתָרוֹת, כִּי מַה יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ.

עַד שׁוּבְךָ וְגוֹ׳. טַעַם שֶׁנָּתַן ב׳ טְעָמִים כִּי מִמֶּנָּה וְגוֹ׳ כִּי עָפָר וְגוֹ׳, לֶהֱיוֹת שֶׁטַּעַם ״מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ״ אֵינוֹ טַעַם מַסְפִּיק לָשׁוּב אֶל הָאֲדָמָה, כִּי הֲלֹא קוֹדֶם שֶׁחָטָא גַּם כֵּן הָיָה בִּבְחִינָה זוֹ, וְלֹא נִגְזַר עָלָיו לָשׁוּב לַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ לֻקַּח, לָזֶה נָתַן טַעַם ב׳ בְּאָמְרוֹ ״כִּי עָפָר אַתָּה״ וְגוֹ׳. הַכַּוָּנָה בָּזֶה כִּי אִם הָיָה נִצּוֹל מֵהַחֵטְא בִּשְׂכַר קִיּוּם מִצְוַת ה׳, הָיָה ה׳ מַגְבִּיר בּוֹ צַד הָרוּחָנִיּוּת וְיִהְיֶה גּוּפוֹ מִזְדַּכֵּךְ וְיִתְהַפֵּךְ הַחֹמֶר וְיֵעָשֶׂה צוּרָה בְּהִתְגַּבְּרוּת חֵלֶק הָרוּחָנִי, מַה שֶׁאֵין כֵּן אַחַר שֶׁחָטָא גָּרַם ב׳ דְּבָרִים: הִפְלִיג חֵלֶק הַחֹמֶר שֶׁבּוֹ וְהִגְשִׁימוֹ וְהֻחְלַט מִמֶּנּוּ הִתְהַפְּכוּתוֹ לְצוּרָה, גַּם הֻחְשַׁךְ מָאוֹר הָרוּחָנִי שֶׁבּוֹ וְאֵין בּוֹ כֹּחַ לְהָאִיר לִבְחִינַת הַחֹמֶר לַעֲשׂוֹתוֹ צוּרָה. וְהוּא אָמְרוֹ ״כִּי״, פֵּרוּשׁ טַעַם שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לְךָ עַתָּה שֶׁתָּשׁוּב אֶל הָאֲדָמָה שֶׁלֻּקַחְתָּ מִמֶּנָּה וְלֹא מִקּוֹדֶם לָזֶה, כִּי עָפָר אַתָּה, פֵּרוּשׁ הֶעֱמַדְתָּ עַצְמְךָ בְּמִדַּת עָפָר שֶׁהֻגְשַׁמְתָּ מִצַּד מַעֲשֶׂיךָ שֶׁלֹּא שָׁמַרְתָּ הַמִּצְוָה שֶׁבְּאֶמְצָעוּתָהּ הָיָה הַזִּכּוּךְ, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן, כִּי כָל מָקוֹר יְקַו לִמְקוֹרוֹ וְשׁוֹב יָשׁוּב אֵלָיו, וְהוּא מְקוֹר גָּלְמוֹ הוּא מִן הָאֲדָמָה לֻקַּח. וְטַעַם אָמְרוֹ וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב נִתְכַּוֵּן עוֹד לוֹמַר כִּי לֹא מִלְּבַד שֶׁיָּשׁוּב אֶל הָאֲדָמָה אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה נִרְקָב גּוּפוֹ וְיֵעָשֶׂה הוּא עַצְמוֹ עָפָר. וְכֵן הֶעֱמִידוּ פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (שבת קנב.) בְּמַעֲשֶׂה דְּהַנְהוּ קַפּוּלָאֵי דְּרַב נַחְמָן.