בְּרֵאשִׁית כ״ט · כ״ו

וַאֲמַר לָבָן לָא יִתְעֲבֵד כְּדֵין בְּאַתְרָנָא לְמִתַּן זְעֶרְתָּא קֳדָם רַבְּתָא

לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ. לֹא הִנִּיחוּנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְקַיֵּם דְּבָרַי:

וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת מַה מַעֲנֶה בִּלְשׁוֹנוֹ ״לֹא יֵעָשֶׂה״ וְגוֹ׳, וַהֲלֹא תְּנַאי הָיָה הַדָּבָר ״אֶעֱבָדְךָ בְּרָחֵל״, וּמַה עִנְיַן הַמִּנְהָג לְכָאן בְּדָבָר שֶׁהָיָה תְּנַאי גָּמוּר?

אָכֵן נִתְכַּוֵּן לוֹמַר כִּי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם מִיחוּ בְּיָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה, וְהוּא אָמְרוֹ לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ כִּי הִיא טַעֲנַת רַבִּים.

עוֹד נִרְאֶה כִּי טַעֲנָתוֹ הִיא כִּי לֹא הָיָה בְּפֵרוּשׁ בִּשְׁעַת הַתְּנַאי שֶׁהֲגַם שֶׁלֹּא תִּנָּשֵׂא לֵאָה יִתֵּן לוֹ רָחֵל, וּבָזֶה אֵין סְתִירָה לַמִּנְהָג מֵהַתְּנַאי, כִּי לְעוֹלָם תַּקְדִּים לֵאָה לְהִנָּשֵׂא, וּבִמְלֹאת שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁיַּעֲבֹד יַעֲקֹב, אִם קָדְמָה לֵאָה וְנִשֵּׂאת - תֵּכֶף וּמִיָּד יִקַּח רָחֵל, וְאִם לָאו יִהְיֶה יוֹשֵׁב וּמְצַפֶּה עַד שֶׁתַּקְדִּים הַבְּכִירָה כְּמִשְׁפְּטֵי הָאָרֶץ, כִּי אֵין בַּתְּנַאי דָּבָר מַגִּיד שֶׁהִתְנוּ לְבַטֵּל הַמִּנְהָג. וּמֵעַתָּה כְּשֶׁשָּׁאַלְתָּ ״הָבָה אֶת אִשְׁתִּי״, חָשַׁבְתִּי שֶׁעַל לֵאָה אַתָּה אוֹמֵר, כִּי הַמִּנְהָג מִנְהָג יָדוּעַ הוּא שֶׁאֵין לָתֵת הַצְּעִירָה קֹדֶם, וּמִן הַסְּתָם עַל לֵאָה אָמַרְתָּ, וְאֵין בָּזֶה רַמָּאוּת, וּלְךָ הָיָה מוּטָל לָדַעַת כִּי הִיא לֵאָה מִבְּלִי צֹרֶךְ הוֹדָעָה, וּבָזֶה בִּטֵּל טַעֲנַת ״רִמִּיתָנִי״. וּלְצַד שֶׁתַּחְשׁוֹב כִּי יֵשׁ הֶפְרֵשׁ בֵּינֵיהֶם, לֹא כֵן הוּא, כִּי שְׁקוּלִים הֵם אֶצְלִי וְלֹא אֶשְׁאַל בְּעַד רָחֵל כִּי אִם שֶׁבַע שָׁנִים. וְאִם לְצַד חֶשְׁקְךָ בְּרָחֵל וְתַקְפִּיד עַל הָעַכָּבָה, הִנֵּה הִיא נְתוּנָה לְךָ תֵּכֶף וּמִיָּד אַחַר עֲבוֹר שִׁבְעַת יְמֵי מִשְׁתֶּה שֶׁל לֵאָה, וְהוּא אָמְרוֹ מַלֵּא שְׁבוּעַ זֹאת, פֵּרוּשׁ שִׁבְעַת יְמֵי מִשְׁתֶּה, וְתֵכֶף אֶתֵּן לְךָ רָחֵל בַּמֻּקְדָּם בְּעַד עֲבוֹדָה שֶׁתַּעֲבֹד עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים, וְזֶה הָיָה מְבֻקָּשׁוֹ שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לֹא לְהַחְזִיר לֵאָה חָס וְשָׁלוֹם.

וְיֵשׁ לָנוּ לָדַעַת אֵיךְ לֹא חָשׁ יַעֲקֹב מִקּוֹדֶם לְטַעֲנָה זוֹ שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לָתֵת הַצְּעִירָה וְכוּ׳? יֵשׁ לוֹמַר שֶׁחָשַׁב שֶׁעַל לָבָן לְגַלּוֹת לוֹ הַדָּבָר, וְזוּלַת זֶה אֵין דָּבָר זֶה מֵהַהַקְפָּדָה הַמְעַכֶּבֶת כְּשֶׁיִּרְצֶה הָאָב לָתֵת הַצְּעִירָה. וּכְשֶׁשָּׁאַל ״הָבָה אֶת אִשְׁתִּי״ מִן הַסְּתָם עַל רָחֵל הוּא אוֹמֵר, וְהָיָה לוֹ לְלָבָן לוֹמַר אֵלָיו כִּי לֹא יָכוֹל לָתֵת לוֹ רָחֵל קוֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא לֵאָה, וְהָיָה הַדָּבָר תָּלוּי בְּיַד יַעֲקֹב: אוֹ לְהַמְתִּין עַד שֶׁתִּנָּשֵׂא לֵאָה אוֹ לָקַחַת לֵאָה. וְאֵין זֶה אֶלָּא מִן הַשֵּׁם ״לָבָן הָאֲרַמִּי״, וְכָל טַעֲנוֹתָיו שֶׁכָּתַבְתִּי יֵשׁ עֲלֵיהֶם סְתִירָה וּשְׁמוֹ יַגִּיד עָלָיו.