וַיַּ֞רְא וְהִנֵּ֧ה בְאֵ֣ר בַּשָּׂדֶ֗ה וְהִנֵּה־שָׁ֞ם שְׁלֹשָׁ֤ה עֶדְרֵי־צֹאן֙ רֹבְצִ֣ים עָלֶ֔יהָ כִּ֚י מִן־הַבְּאֵ֣ר הַהִ֔וא יַשְׁק֖וּ הָעֲדָרִ֑ים וְהָאֶ֥בֶן גְּדֹלָ֖ה עַל־פִּ֥י הַבְּאֵֽר׃

ישקו העדרים. מַשְׁקִים הָרוֹעִים אֶת הָעֲדָרִים, וְהַמִּקְרָא דִבֵּר בְּלָשׁוֹן קְצָרָה:

וַחֲזָא וְהָא בֵירָא בְחַקְלָא וְהָא תַמָּן תְּלָתָא עֶדְרִין דְּעָן רְבֵעִין עֲלַהּ אֲרֵי מִן בֵּירָא הַהִיא מַשְׁקָן עֲדָרַיָּא וְאַבְנָא רַבְּתָא עַל פּוּמָא דְבֵירָא

וירא. מלה זרה בעבור שנפתח היו"ד והמלה מבנין הקל, ואין אחר היו"ד אחת מאותיות הגרון שהיא משפט להרחיב אשר לפניהם ואין ראוי לאדם לחסר הוי"ו או שיאמר כן עם חברי היו"ד שהם סימני המשרתים, ולפי דעתי כאשר רצו לאמר מן ראה, על משקל "וַיִשְבְ ממנו שבי" (במדבר כא א) והנה חסר ה"א ראה גם לא יתכן שיהיה האל"ף נראה בסוף המלה, והנה ישאר בחירק תחת היו"ד והנה יהיה משקלו "וייף בגדלו" (יחז' לא ז) ויתערב עם לשון ירה על כן פתחו היו"ד:

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ יַאֲרִיךְ הַכָּתוּב בַּסִּפּוּר הַזֶּה לְהוֹדִיעֵנוּ כִּי קוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ וְיִרְאָתוֹ תִּתֵּן עוֹז. כִּי הִנֵּה יַעֲקֹב אָבִינוּ בָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְהוּא עָיֵף, וַיָּגֶל לְבַדּוֹ הָאֶבֶן אֲשֶׁר הָיוּ צְרִיכִים אֵלֶיהָ כָּל הָרוֹעִים וּשְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן אֲשֶׁר לָהֶם רוֹעִים רַבִּים וְשׁוֹמְרִים כֻּלָּם רוֹבְצִים עָלֶיהָ אֵינָם יְכוֹלִים לַהֲנִיעָהּ כְּלָל. וּלְרַבּוֹתֵינוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה ע':ח') גַּם בָּזֶה לָהֶם סוֹד רֶמֶז לֶעָתִיד, כִּי נִזְדַּמֵּן לוֹ כָּכָה שֶׁנִּכְנַס בְּדֶרֶךְ הַבְּאֵר, וְלֹא נֶאֶסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים רַק שְׁלֹשָׁה מֵהֶם, וּבָא בַּזְּמַן שֶׁהָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר וְהָעֲדָרִים שׁוֹמְרִים לָהּ, וְכָל הָעִנְיָן הַמְסֻפָּר כָּאן, לְהוֹדִיעוֹ שֶׁיַּצְלִיחַ בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה וְיֵצֵא מִמֶּנּוּ זֶרַע זוֹכֶה לָרֶמֶז הַזֶּה, כִּי הַבְּאֵר יִרְמֹז לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְג' עֶדְרֵי צֹאן עוֹלֵי שְׁלֹשָׁה רְגָלִים, "כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים", שֶׁמִּשָּׁם הָיוּ שׁוֹאֲבִין רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אוֹ שֶׁיִּרְמֹז "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה" (ישעיהו ב ג) שֶׁנִּמְשְׁלָה לְמַיִם (ב"ק יז), "וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִַם". "וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים", בָּאִים מִלְּבֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם (מלכים א ח סה), "וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן וְהִשְׁקוּ", שֶׁמִּשָּׁם הָיוּ שׁוֹאֲבִין רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, "וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן", מֻנָּח לָרֶגֶל הַבָּא:

רובצים עליה - ממתינים עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן.

והאבן גדולה על פי הבאר - שלא יפול שם אדם, או שלא ישאבו ממנה שאר בני אדם.

וירא והנה באר בשדה כל הפרשה הזאת עד ויגל את האבן וגו׳‎ לא נכתבה אלא להודיע כמה גדול כחו של יעקב.

רבצים עליה ממתינים אצלה.

והאבן גדלה על פי הבאר שלא יפול בה בריה וכלים ושלא ישאבו ממנה שאר בני אדם.

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה. נִזְדַּמֵּן לוֹ שֶׁרָאָה שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ, סִימָן הוּא שֶׁשְּׁלֹשָׁה הֵם שֶׁנִּזְדַּמְּנָה לָהֶם אִשָּׁה אֶל הַבְּאֵר, וְהֵם יִצְחָק יַעֲקֹב וּמֹשֶׁה, לְפִי שֶׁהָאִשָּׁה נִמְשֶׁלֶת לִבְאֵר שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ה טו) ״שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ״. וְנוּכַל לוֹמַר עוֹד שֶׁשְּׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ, רֶמֶז שֶׁשְּׁלֹשָׁה שׁוּתָפִין בָּאָדָם, וְעַל כֵּן נִזְדַּמְּנָה לוֹ שֶׁשְּׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן שָׁתוּ מִן הַבְּאֵר, כָּךְ שְׁלֹשָׁה שׁוּתָפִין שֶׁבָּאָדָם מִשָּׁם יַשְׁקוּ כָּל הַנּוֹלָדִים. ״וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר״, כִּי הָאִשָּׁה הַצְּנוּעָה נִקְרֵאת ״גַּן נָעוּל מַעְיָן חָתוּם״ (שיר השירים ד יב), וּכְאִלּוּ נֶחְתָּם בְּאֶבֶן, וְלֹא יִפָּתַח כִּי אִם בְּעֵת הַתּוֹלָדָה, וְאַחַר זֶה יָשִׁיבוּ הָאֶבֶן לִמְקוֹמוֹ, שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ מִזֶּה הַבְּאֵר כִּי אִם בְּעֵת הַצֹּרֶךְ לְקִיּוּם הַמִּין.

וְרז״ל דָּרְשׁוּ (בראשית רבה עח, ט) עִנְיַן הַבְּאֵר בְּכַמָּה פָּנִים שׁוֹנוֹת, יֵשׁ אוֹמְרִים ״וְהִנֵּה בְאֵר״ זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים זֶה סִינַי כוּ׳, וּלְדַעַת כֻּלָּם אֵין הַמִּקְרָאוֹת יוֹצְאִין מִידֵי פְּשׁוּטָם, אֶלָּא כַּוָּנָתָם לוֹמַר שֶׁלְּכָךְ נִזְדַּמֵּן לְיַעֲקֹב עִנְיַן הַבְּאֵר וְהָרוֹעִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה סִימָן מָסוּר בְּיָדוֹ עַל הֶעָתִיד, וּבְדָבָר זֶה נֶחְלְקוּ הַחֲכָמִים עַל מָה הָעִנְיָן מְרַמֵּז.

וְהָאֶבֶן גְּדוֹלָה. פֵּרוּשׁ הַכָּתוּב יוֹדִיעַ שֶׁהָאֶבֶן גְּדוֹלָה הִיא, וְאִם הָיָה אוֹמֵר ״וְאֶבֶן גְּדוֹלָה״ לֹא הָיָה הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁמְּכַוֵּן הַכָּתוּב לְהַגִּיד גְּדֻלָּתָהּ, אֶלָּא שֶׁמַּגִּיד שֶׁהָיְתָה עַל פִּי הַבְּאֵר אֶבֶן גְּדוֹלָה לִשְׁלֹל קְטַנָּה, מַה שֶׁאֵין כֵּן מֵאָמְרוֹ ״וְהָאֶבֶן גְּדוֹלָה״ לֹא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לְהַגִּיד הַפְלָגַת גְּדֻלָּתָהּ, וּמְכֻוָּן הַדָּבָר לְהוֹדִיעַ עֵזֶר אֱלֹהִי שֶׁבְּכֹחַ יַעֲקֹב דִּכְתִיב ״וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן״, וְדָרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בראשית רבה ע:יב) כְּאָדָם הַמַּעֲבִיר פְּקָק מֵעַל פִּי צְלוֹחִית.