בְּרֵאשִׁית כ״ט · ג׳

וְנֶאֶסְפוּ־שָׁ֣מָּה כׇל־הָעֲדָרִ֗ים וְגָלְל֤וּ אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וְהִשְׁק֖וּ אֶת־הַצֹּ֑אן וְהֵשִׁ֧יבוּ אֶת־הָאֶ֛בֶן עַל־פִּ֥י הַבְּאֵ֖ר לִמְקֹמָֽהּ׃

במילים פשוטות

כל העדרים היו נאספים אל הבאר, הרועים גוללים את האבן מעל פיה, משקים את הצאן ומשיבים את האבן על מקומה. רש״י מסביר ש״ונאספו״ פירושו שהיו רגילים להיאסף, מפני שהאבן היתה גדולה, ושהלשונות ״וגללו״ מתחלפות בין הווה, עתיד ועבר. אבן עזרא מבאר ש״וגללו״ מתייחס לרועים שגוללים את האבן. אונקלוס מתרגם ״וגללו״ - ומגנדרין, מגלגלים. הפסוק מסביר את הנוהג הקבוע בבאר: מכיוון שהאבן היתה כבדה מדי לרועה יחיד, היו כל הרועים ממתינים עד שיתקבצו כולם, ואז יחד היו מגלגלים את האבן, משקים את צאנם, ומחזירים את האבן למקומה. תיאור זה מדגיש את כובד האבן ואת הצורך בכוח משותף להזזתה, ובכך מבליט בהמשך את גבורתו של יעקב, שיצליח לגלול אותה לבדו כשיראה את רחל.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא, אונקלוס · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ונאספו. רְגִילִים הָיוּ לְהֵאָסֵף, לְפִי שֶׁהָיְתָה הָאֶבֶן גְּדוֹלָה:

וגללו. וְגוֹלְלִים, וְתַרְגּוּמוֹ וּמְגַנְדְּרִין, כָּל לְשׁוֹן הוֹוֶה מִשְׁתַּנֶּה לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן עָתִיד וּבִלְשׁוֹן עָבָר, לְפִי שֶׁכָּל דָּבָר הַהוֹוֶה תָּמִיד כְּבָר הָיָה וְעָתִיד לִהְיוֹת:

והשיבו. תַּרְגּוּמוֹ וּמְתִיבִין:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וּמִתְכַּנְשִׁין לְתַמָּן כָּל עֲדָרַיָּא וּמְגַנְדְּרִין יָת אַבְנָא מֵעַל פּוּמָא דְבֵירָא וּמַשְׁקָן יָת עָנָא וּמְתִיבִין יָת אַבְנָא עַל פּוּמָא דְבֵירָא לְאַתְרַהּ

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

וגללו. הרועים את האבן:

מקור: ספריא · נחלת הכלל