שא נא. לְשׁוֹן הַשְׁחָזָה, כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַּכִּין, אֲבָל מַשִּׂיאָהּ עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ (ביצה כ"ח), חַדֵּד סַכִּינְךָ וּשְׁחֹט יָפֶה, שֶׁלֹּא תַאֲכִילֵנִי נְבֵלָה (בראשית רבה):
תליך. חַרְבְּךָ שֶׁדֶּרֶךְ לִתְלוֹתָהּ:
וצודה לי. מִן הַהֶפְקֵר וְלֹא מִן הַגֶּזֶל:
וּכְעַן סַב כְּעַן זֵינָךְ סַיְפָךְ וְקַשְׁתָּךְ וּפוּק לְחַקְלָא וְצוּד לִי צֵידָא
כליך. יתכן היותו שם כלל והפרט תליך וקשתך, ותליך האשפה התלויה ששם החצים, או תליך כמו חרב ויחסרו וי"ו מן תליך, "כאדם שת אנוש" (דה"א א א):
שא נא כליך - כופל נא שני בכאן, כמו שפירשתי אצל: הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את.
תליך - אשפתו שתלויים בה החצים.
תֶּלְיְךָ - מגזרת ושר האופים תלה. וכן שביך בן אבינועם, מגזרת שבה ענה.
שָׂא נָא כֵלֶיךָ. שֶׁלֹּא תָּשׁוּב רֵיקָם וְלֹא תְּאַחֵר.
תליך האשפה שתולין אותה בחגורת המתנים.
וצודה לי ציד ואם תאמר היאך מסתייע מילתא שהיה אוכל איסור בשוגג השתא ומה בהמתן של צדיקים וכו׳ אלא יש לומר שלא אכל משחיטתו משהיה כופר והדברים ידועים שהרי הקדימו יעקב בגדי עזים ומה שכתב כי ציד בפיו היינו קודם שכפר.
צידה ה״א יתירה הזהירו על חמשה דברים שהייה דרסה חלדה הגרמה עיקור, המעכבים את השחיטה.
וְצוּדָה לִּי צָיִדה. מַה רָאָה יִצְחָק עַל כָּכָה לְבַקֵּשׁ דָּבָר הַנִּצּוֹד, וְכִי לֹא הָיָה לוֹ בְּעֶדְרוֹ גְּדִי עִזִּים שֶׁטַּעְמוֹ כְּטַעַם הַצְּבִי, עַד שֶׁהֻצְרַךְ לִשְׁלֹחַ אֶת בְּנוֹ בִּמְקוֹם גְּדוּדֵי חַיּוֹת? וְהַקָּרוֹב אֵלַי לוֹמַר בָּזֶה שֶׁהוּא עַל דֶּרֶךְ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חולין פד.) ״אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף״ (ויקרא יז:יג) - לִמֶּדְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר כִּי אִם בְּהַזְמָנָה זֹאת. וְטַעְמוֹ שֶׁל דָּבָר, שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם מֻרְגָּל בַּאֲכִילַת בָּשָׂר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים יב:כ-כב) ״בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר, אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ״, וְרָצָה בָּזֶה שֶׁתֹּאכַל סְתָם בָּשָׂר בְּאַקְרַאי, לֹא אֲכִילַת קֶבַע, כְּמוֹ הַצְּבִי וְהָאַיָּל שֶׁאֵין נִמְצָאִים בַּבַּיִת, כִּי חַיּוֹת הֵנָּה, וְעִקַּר מְדוֹרָם אֵינָם עִם הָאָדָם כִּי אִם בְּמִדְבָּרוֹת וִיעָרוֹת. עַל כֵּן אֵין אוֹכְלִים מֵהֶם כִּי אִם מְעַט, כִּי לָאו בְּכָל יוֹמָא מִתְרְחִישׁ נִסָּא לְהִנָּצֵל מִגְּדוּדֵי חַיּוֹת בִּשְׁעַת הַצֵּידָה. עַל כֵּן מִסְּתָמָא אֵין הָאָדָם אוֹכֵל מֵהֶם כִּי אִם לִפְרָקִים. כָּךְ לֹא תַרְגִּיל אֶת עַצְמְךָ לֶאֱכוֹל סְתָם בָּשָׂר, לְפִי שֶׁהוּא מוֹלִיד אַכְזָרִיּוּת וּתְכוּנוֹת רָעוֹת בְּגוּף הָאָדָם, כִּי כָל הָעוֹפוֹת הַדּוֹרְסִים אוֹכְלִים בָּשָׂר, וְכֵן הָאַרְיֵה דּוֹרֵס וְאוֹכֵל. לְכָךְ נֶאֱמַר לֶעָתִיד (ישעיה יא:ז) ״וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן״, כִּי יִהְיֶה שָׁלוֹם בָּעוֹלָם בֵּין כָּל הַבַּעֲלֵי חַיִּים. עַל כֵּן אָמַר יִצְחָק ״וְצוּדָה לִי צָיִדה״, כִּי לֹא רָצָה לֶאֱכוֹל בָּשָׂר כִּי אִם בְּהַזְמָנָה זוֹ.
וְרַשִׁ״י פֵּרֵשׁ מִן הַהֶפְקֵר וְלֹא מִן הַגָּזֵל. וְנִרְאֶה לִתֵּן טַעַם לָמָּה הִזְהִירוֹ עַל הַגָּזֵל בְּפַעַם זֶה יוֹתֵר מִבְּכָל הַזְּמַנִּים, כִּי צַיִד בְּפִיו שֶׁל יִצְחָק זֶה שָׁנִים רַבּוֹת, וְאִם הִזְהִירוֹ כְּבָר עַל זֶה הֲרֵי הוּא מֻזְהָר וְעוֹמֵד, וּמָה הֻצְרַךְ לְהַזְהִירוֹ שֵׁנִית? וְנִרְאֶה לְפִי שֶׁעַל יְדֵי מַטְעַמִּים אֵלּוּ חָשַׁב יִצְחָק שֶׁיָּחוּל עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִתּוֹךְ שִׂמְחָה, וְחָשַׁב שֶׁאִם יָבִיא מִן הַגָּזֵל לֹא תִּשְׁרֶה הַשְּׁכִינָה בִּמְקוֹם שֶׁהוּא מָצוּי. כִּי מִטַּעַם זֶה הִזְהִיר עַל הַגָּזֵל בְּיוֹתֵר בִּתְחִילַת הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א ב) ״אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם״ - מָה אָדָם לֹא הִקְרִיב מִן הַגָּזֵל כוּ׳, יַעַן כִּי הַקָּרְבָּן מְקָרֵב הַשְּׁכִינָה וְהַגָּזֵל מַרְחִיקָהּ. וְכֵן לְדַעַת הַמִּדְרָשׁ (בפרקי דר״א לב) הָאוֹמֵר שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים אֵלּוּ אֶחָד עֲשָׂאוֹ פֶּסַח כוּ׳, וּבְקָרְבַּן פֶּסַח כְּתִיב ״מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם״ - מִשֶּׁלָּכֶם לְהוֹצִיא הַגָּזוּל, כֵּן מַסִּיק בַּיַּלְקוּט פָּרָשַׁת בֹּא, וְכֵן פֵּרֵשׁ בַּעַל הַטּוּרִים. וּלְפִי שֶׁעֵשָׂו הִסְכִּים בְּלִבּוֹ לָצוּד צַיִד לְהָבִיא אֲפִילּוּ מִן הַגָּזֵל, עַל כֵּן סִבֵּב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁשָּׁמְעָה רִבְקָה וְשָׁלְחָה בִּמְקוֹמוֹ אֶת יַעֲקֹב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל יִצְחָק בְּקָרְבָּן שֶׁיָּבֹא מִדָּבָר גָּזוּל. וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁעֵשָׂו הֵבִיא דָּבָר גָּזוּל, כִּי עַל כֵּן נֶאֱמַר ״וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ״, ״וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים״ - הִזְכִּיר שֶׁהוּא בָּא מִצֵּידוֹ, אֲבָל לֹא הִזְכִּיר שֶׁהֵבִיא דָּבָר מִצֵּידוֹ, וַדַּאי לְפִי שֶׁלֹּא מָצָא, עַל כֵּן הֵבִיא מִן הַגָּזֵל. וְעֵשָׂו אָמַר ״וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ״, אֲבָל הָאֱמֶת לֹא הָיָה כֵן. לְפִיכָךְ ״וַיֶּחֱרַד יִצְחָק״ - פֵּרוּשׁ לְפִי שֶׁנִּכְנַס עִמּוֹ גֵּיהִנֹּם. וְלָמָּה נִכְנַס הַגֵּיהִנֹּם עִמּוֹ דַּוְקָא בְּפַעַם זֶה? אֶלָּא וַדַּאי לְפִי שֶׁהֵבִיא מִן הַגָּזֵל, וּמָאן דְּעָבֵיד הָא נָפֵיל בְּהָא. וְעַל כֵּן לֹא מָצִינוּ שֶׁאָכַל יִצְחָק מִמָּה שֶׁהֵבִיא עֵשָׂו, כִּי הִרְגִּישׁ שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים בְּגוֹ אַחַר שֶׁנִּכְנַס הַגֵּיהִנֹּם עִמּוֹ.
וְנוֹסַח הַבְּרָכוֹת יוֹכִיחַ, כִּי בֵּרְכוֹ ״וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה״ (בראשית כז:מ), כִּי הַיּוֹרֵשׁ אֶרֶץ בְּחַרְבּוֹ, אֵין לְךָ לִסְטִים מְזֻיָּן יוֹתֵר מִמֶּנּוּ. וְעוֹד, שֶׁבְּבִרְכַת יַעֲקֹב נֶאֱמַר ״וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים״ (בראשית כז:כח), וּבְבִרְכַת עֵשָׂו לֹא הִזְכִּיר לְשׁוֹן נְתִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ״ (בראשית כז:לט), לְפִי שֶׁהֵבִיא דָּבָר גָּזוּל שֶׁאֵינוֹ מַתַּת אֱלֹהִים. עַל כֵּן בֵּרְכוֹ בְּעִנְיְנֵי לִסְטִיּוּת, לוֹמַר שֶׁבְּחַרְבּוֹ יִירַשׁ אֶרֶץ וְלֹא עַל יְדֵי מַתַּת אֱלֹהִים. אֲבָל יַעֲקֹב שֶׁהֵבִיא מִמַּה שֶּׁנָּתַן לוֹ ה׳, נֶאֱמַר בְּבִרְכָתוֹ ״וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים״. וְהִרְגִּישׁ יִצְחָק זֶה מִמַּה שֶּׁנִּכְנַס עִמּוֹ הַגַּן עֵדֶן, עַל יְדֵי בִּגְדֵי עֵשָׂו הַחֲמוּדוֹת שֶׁחָמַד מִן נִמְרוֹד, אֲשֶׁר בָּאוּ לְיָדוֹ מִן אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁלְּבָשָׁן בְּגַן עֵדֶן. וְהֵרִיחַ יִצְחָק רֵיחוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְהִרְגִּישׁ בָּזֶה שֶׁקָּרְבָּנוֹ שֶׁל זֶה דּוֹמֶה לְקָרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה יְחִידִי בָּעוֹלָם וְלֹא הִקְרִיב דָּבָר גָּזוּל, כָּךְ קָרְבָּן זֶה אֵינוֹ גָזוּל. וְעַל כֵּן בֵּרְכוֹ בְּבִרְכַת ״וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים״.