וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־אָבִ֗יו אָנֹכִי֙ עֵשָׂ֣ו בְּכֹרֶ֔ךָ עָשִׂ֕יתִי כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֵלָ֑י קֽוּם־נָ֣א שְׁבָ֗ה וְאׇכְלָה֙ מִצֵּידִ֔י בַּעֲב֖וּר תְּבָרְכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ׃

אנכי עשו בכורך. אָנֹכִי הַמֵּבִיא לְךָ וְעֵשָׂו הוּא בְּכוֹרֶךָ:

עשיתי. כַמָּה דְבָרִים כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלַי:

שבה. לְשׁוֹן מֵסֵב עַל הַשֻּׁלְחָן, לְכָךְ מְתֻרְגָּם אִסְתָּחַר:

וַאֲמַר יַעֲקֹב לַאֲבוּהִי אֲנָא עֵשָׂו בּוּכְרָךְ עֲבָדִית כּמָא דִי מַלֵּילְתָּא עִמִּי (נ''י:לִי) קוּם כְּעַן אִסְתַּחַר וֶאֱכוּל מִצֵידִי בְּדִיל דִּי תְבָרְכִנַּנִּי נַפְשָׁךְ

אנכי. מי שאנכי ועשו בכורך, ואחרים אמרו כי בנחת אמר אנכי, ונשא קול במלת עשו בכורך ואלה דברי רוח, כי הנביאים יתחלקו לב' חלקים, החלק הא' שליח במצות, והחלק השני נביאי העתיד ואם יצטרכו לאמר דבר שאיננו כהוגן לא יזיק רק השליח לא יתכן שיכזב כלל, גם הנה דוד נכתב עליו "איש האלהים" (דה"ב ח יד) ואמר "רוח ד' דבר בי" (ש"ב כג ב) בלבל דבריו עם אחימלך ואמר "ויהיו כלי הנערים קדש" (ש"א כא ו) לצורך שעה, גם אלישע שאמר לחזאל "לך אמור לו חיה תחיה" (מ"ב ח' י) אף על פי שפירושו היה תחיה מחולי זה, הראני השם כי יהרג, וכן מיכיהו אמר תפלת שוא "עלה והצלח" (מ"א כב טו) דרך מוסר וכן אמר דניאל "מרי חלמא לשנאך" (דניאל ד' טז), ולהיותו כנגד השם דרך דרש וכן אמר אברהם "וגם אמנה" (בראשית כ יב) "ונשתחוה ונשובה" (בראשית כב ה):

ואכלה מצידי. כמו "זכרה לי אלוהי לטובה" (נחמיה ה יט) והאל"ף שרש:

וְאֳכְלָה מצידי - חטף קמץ, לפי שהוא לשון צווי כמו: אכול בשמחה לחמך, אבל וְאֹכְלָה מציד בני הוא מלאפום שהוא לשון אפעל, כמו: זכור ה' לדוד יאמר זכרה לחסדי דוד ל' ציווי.

אנכי עשו בכרך י״‎מ שלפי צורך שעה אפשר לשנות הדבור כגון אברהם אמרי לי אחי הוא, ונשתחוה ונשובה אליכם, וכגון דוד שבלבל דבריו עם אחימלך ואמר ויהי הנערים קדש. גם אמר שהיה הולך בשליחות המלך. וגם אלישע אמר לחזאל מלך ארם לך אמור לו חיה תחיה והראה הקב״‎ה שיהרג, וכן מיכיהו שאמר לאחאב עלה והצלח אלא לפי מה שראו אמרו. ד״‎א לפי שקול הדעת לא כחש לו, כך אמר לו אנכי במקום עשו בכרך שהרי כבר מכר לי את הבכורה.

בעבור תברכני נפשך וכי יעקב משמש היה על מנת לקבל פרס אלא אמר יעקב, אומר לאבי דברים שבינו ובין עשו שאמר לו בעבור תברכך נפשי.

תברכני הנו״‎ן בדגש.

אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכוֹרֶךָ. פֵּירוּשׁ, לֶהֱיוֹת שֶׁקָּנָה הַבְּכוֹרָה מֵעֵשָׂו הִנֵּה הוּא נַעֲשָׂה עֵשָׂו לְצַד בְּחִינַת הַבְּכוֹרָה, כִּי לָהּ יִקָּרֵא עֵשָׂו בְּכוֹרוֹ. וְאָמְרוֹ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלַי, פֵּרוּשׁ, כִּי טַעַם שֶׁצִּוָּה לְעֵשָׂו הוּא כִּי הוּא בְּנוֹ הַבְּכוֹר, וְכֵיוָן שֶׁנָּטַל הַבְּכוֹרָה כְּאִלּוּ הַדָּבָר בָּא אֵלָיו.