וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶל־בְּנ֔וֹ מַה־זֶּ֛ה מִהַ֥רְתָּ לִמְצֹ֖א בְּנִ֑י וַיֹּ֕אמֶר כִּ֥י הִקְרָ֛ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְפָנָֽי׃

יצחק שואל את בנו כיצד מיהר כל כך למצוא ציד, ויעקב משיב שה׳ אלוהיו הזמין לפניו. הפסוק ממשיך את המתח בדיאלוג: יצחק מתפלא על המהירות שבה הובא הציד, שכן ציד אמיתי אורך זמן, ותשובת יעקב תולה זאת בהשגחת ה׳. אונקלוס מתרגם ״הקרה ה׳ אלוהיך לפני״ - זמין ה׳ אלוהך קדמי, כלומר ה׳ הזמין לפניי. על פי הפשט, שאלת יצחק נובעת מחשד שהתעורר בו נוכח המהירות החריגה, ותשובת יעקב מנסה לפוגג אותו. אולם דווקא הזכרת שם ה׳ בפי הבן תעורר את יצחק לחשד נוסף, כפי שיתברר בפסוק הבא, שכן אין דרכו של עשו להזכיר את שם ה׳ בשגרה. כך מתגלגל הדיאלוג אל בקשת המישוש.