בְּרֵאשִׁית כ״ו · י׳

אחד העם. הַמְיֻחָד בָּעָם, זֶה הַמֶּלֶךְ:

והבאת עלינו אשם. אִם שָׁכַב כְּבָר, הֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם:

וַאֲמַר אֲבִימֶלֶךְ מָה דָא עֲבַדְתָּ לָנָא כִּזְעֵיר פּוֹן שָׁכִיב דִּמְיָחֵד בְּעַמָּא עִם אִתְּתָךְ וְאַיְתֵיתָא עֲלָנָא חוֹבָא

כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם. הוּא הַמֶּלֶךְ הַיָּחִיד בְּעַמּוֹ, שֶׁהָיָה חוֹשֵׁב שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לִשְׁאוֹל אֶת פִּיךָ וְלָדַעַת רְצוֹנְךָ בָּזֶה, שֶׁלְּרֹב מַעֲלַת הַמֶּלֶךְ יִיטַב בְּעֵינֶיךָ בְּלִי סָפֵק לְהַשִּׂיא לוֹ אֶת אֲחוֹתְךָ.

וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם. וּבָזֶה כִּמְעַט הֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם וְעֹנֶשׁ, וְאָמַר עָלֵינוּ כִּי כְּשֶׁיִּלְקֶה גְּדוֹל הַדּוֹר יִרְבֶּה הֶזֵּק לַחוֹסִים בְּצִלּוֹ.

אחד העם כפשוטו אחד מן העם הן גדול הן קטן כמו כי בא אחד העם דשמואל.

והבאת עלינו אשם על ידי השבועה אם תשקור לי ולניני ולנכדי שכן חייבים אשם על עברת שבועה כמו שמצינו גבי כפר ונשבע והודה.

וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ וְגוֹ׳. כְּתִיב בַּאֲבִימֶלֶךְ ״עָשִׂיתָ לָּנוּ״ לְשׁוֹן רַבִּים, וְכֵן אָמַר אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם (בראשית כ:ט) ״מַה עָשִׂיתָ לָּנוּ״ וְגוֹ׳, וּפַרְעֹה אָמַר לְאַבְרָהָם ״מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי״ (בראשית יב:יח) לְשׁוֹן יָחִיד. וּבְסֵפֶר תּוֹלְדוֹת יִצְחָק כָּתַב בְּהֶתֵּר סָפֵק זֶה, לְפִי שֶׁהַמִּצְרִיִּים שְׁטוּפֵי זִמָּה, עַל כֵּן אֵין חִלּוּק שָׁם אִם אָמַר ״אֲחוֹתִי הִיא״ או ״אִשְׁתִּי הִיא״, עַל כָּל פָּנִים הָיוּ מְזַנִּים בָּהּ. אֲבָל לִי לְבַד חָטָאתָ, כִּי אֲנִי מֶלֶךְ, הֲשּׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט, עַל כֵּן הָיָה לְךָ לְהַגִּיד לִי הָאֱמֶת. אֲבָל אֲבִימֶלֶךְ אָמַר ״לָנוּ״ - לְכֻלָּנוּ חָטָאתָ, כִּי אֲנִי וְעַמִּי כֻּלָּנוּ צַדִּיקִים, וְלֹא הָיוּ נוֹגְעִים בָּהּ כְּלָל אִלּוּ הִגַּדְתָּ הָאֱמֶת.

וְתֵרוּץ זֶה אֵינוֹ מַסְפִּיק, שֶׁהֲרֵי אָנוּ רוֹאִין שֶׁהַמִּצְרִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵם שְׁטוּפֵי זִמָּה, הֲרֵי לֹא נָגְעוּ בָּהּ, אֶלָּא אָמְרוּ הֲגוּנָה זוֹ לַמֶּלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְהַלְלוּ אוֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה״. וְנִרְאֶה לִי לְפִי שֶׁהַמִּצְרִים אֲחֵיהֶם שֶׁל כּוּשִׁים וְהֵם שְׁחוֹרִים, לֹא הֻרְגְּלוּ בְּאִשָּׁה יָפָה כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י פָּרָשַׁת לֶךְ לְךָ (בראשית יב, יא), מִסְתָּמָא שֶׁאֵינָן שׁוֹלְחִים יָד בְּאִשָּׁה יָפָה. וְרָאִינוּ שֶׁכֵּן הוּא, שֶׁהֲרֵי כַּאֲשֶׁר רָאוּ אֶת שָׂרָה אָמְרוּ בֵּינֵיהֶם ״הֲגוּנָה זוֹ לַמֶּלֶךְ״, אִם כֵּן לֹא רָצוּ לִקַּח מַה שֶּׁאֵינוֹ רָאוּי לָהֶם. וְאִם כֵּן יָפֶה אָמַר פַּרְעֹה ״מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי״, אֲבָל לֹא ״לְעַמִּי״, כִּי בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא הָיוּ נוֹגְעִים בָּהּ, כִּי מִיִּרְאַת הַמַּלְכוּת וַדַּאי לֹא יִגְּעוּ בַּדָּבָר הָרָאוּי לַמֶּלֶךְ לְבַד וְלֹא לָהֶם. אֲבָל עַמּוֹ שֶׁל אֲבִימֶלֶךְ לֹא הָיוּ שְׁחוֹרִים וְהֻרְגְּלוּ בְּנָשִׁים יָפוֹת, וְאֵין מוֹרָא מַלְכוּת עֲלֵיהֶם בַּדָּבָר הַזֶּה, וְהַכֹּל שׁוֹלְחִים יָד בְּאִשָּׁה יָפָה פְּנוּיָה, אִם כֵּן לָנוּ לְכֻלָּנוּ חָטָאתָ. וּרְאָיָה לָזֶה, שֶׁהֲרֵי אֵצֶל אֲבִימֶלֶךְ לֹא נֶאֱמַר ״וַיְהַלְלוּ אוֹתָהּ אֶל אֲבִימֶלֶךְ״ לֵאמֹר הֲגוּנָה זוֹ אֵלָיו, וַדַּאי בְּעִנְיָן כָּזֶה הָעָם כַּמֶּלֶךְ, לָכָךְ אָמַר ״מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ״. וּמַה שֶּׁאָמַר פַּרְעֹה ״הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ״, לְפִי שֶׁחָשַׁשׁ שֶׁאַחַר שֶׁפְּטָרָהּ הַמֶּלֶךְ מִבֵּיתוֹ יֹאמְרוּ שֶׁלֹּא חָפַץ בָּהּ הַמֶּלֶךְ וְיִשְׁלְחוּ בָּהּ יָד, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּאֲבִימֶלֶךְ, כִּי דַּוְקָא הַמִּצְרִים הָיוּ שְׁטוּפֵי זִמָּה.