וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַלְעִיטֵ֤נִי נָא֙ מִן־הָאָדֹ֤ם הָאָדֹם֙ הַזֶּ֔ה כִּ֥י עָיֵ֖ף אָנֹ֑כִי עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ אֱדֽוֹם׃

הלעיטני. אֶפְתַּח פִּי וּשְׁפֹךְ הַרְבֵּה לְתוֹכָהּ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל אֲבָל מַלְעִיטִין אוֹתוֹ:

מן האדם האדם. עֲדָשִׁים אֲדֻמּוֹת, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מֵת אַבְרָהָם, שֶׁלֹּא יִרְאֶה אֶת עֵשָׂו בֶּן בְּנוֹ יוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה, וְאֵין זוֹ שֵׂיבָה טוֹבָה שֶׁהִבְטִיחוֹ הַקָּבָּ"ה; לְפִיכָךְ קִצֵּר הַקָּבָּ"ה ה' שָׁנִים מִשְּׁנוֹתָיו, שֶׁיִּצְחָק חַי ק"פ שָׁנָה וְזֶה קע"ה, וּבִשֵּׁל יַעֲקֹב עֲדָשִׁים לְהַבְרוֹת אֶת הָאָבֵל. וְלָמָּה עֲדָשִׁים? שֶׁדּוֹמוֹת לְגַלְגַּל, שֶׁהָאֲבֵלוּת גַּלְגַּל הַחוֹזֵר בָּעוֹלָם (וְעוֹד מָה עֲדָשִׁים אֵין לָהֶם פֶּה, כָּךְ הָאָבֵל אֵין לוֹ פֶה, שֶׁאָסוּר לְדַבֵּר, וּלְפִיכָךְ הַמִּנְהָג לְהַבְרוֹת הָאָבֵל בִּתְחִלַּת מַאֲכָלוֹ בֵּיצִים, שֶׁהֵם עֲגֻלִּים וְאֵין לָהֶם פֶּה, כָּךְ אָבֵל אֵין לוֹ פֶה, כִּדְאָמְרִינַן בְּמוֹעֵד קָטָן (מועד קטן כא:) אָבֵל כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים אֵינוֹ מֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם וְכָ"שֶׁ שֶׁאֵינוֹ שׁוֹאֵל בַּתְּחִלָּה, מִג' וְעַד ז' מֵשִׁיב וְאֵינוֹ שׁוֹאֵל וְכוּ'; בְּרַשִׁ"י יָשָׁן):

וַאֲמַר עֵשָׂו לְיַעֲקֹב אַטְעֵמְנִי כְעַן מִן סִמּוֹקָא סִמּוֹקָא הָדֵין אֲרֵי מְשַׁלְהֵי אֲנָא עַל כֵּן קְרָא שְׁמֵהּ אֱדוֹם

הלעיטני. אין לו חבר והטעם האכילני

וטעם נזיר תבשיל רק ויזד מהשניים הנחים והם שני שרשים והפירוש אחר, וכן "לא ידון רוחי" (בראשית ו ג) עם "נדנה" (דה"א כא כז):

מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה הָיָה הַתַּבְשִׁיל מְאָדָּם מִן הָעֲדָשִׁים שֶׁהָיוּ אֲדֻמּוֹת, אוֹ שֶׁרְקָחוֹ בִּדְבָרִים אֲדֻמִּים, וְעֵשָׂו לֹא יָדַע מָה הוּא וְקָרָא שְׁמוֹ אָדֹם, עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם, כִּי לָעֲגוּ עָלָיו שֶׁמָּכַר בְּכוֹרָה נִכְבֶּדֶת בַּעֲבוּר תַּבְשִׁיל מְעַט, "כִּי סֹבֵא וְזוֹלֵל יִוָּרֵשׁ" (משלי כג כא):

מן האדום האדום הזה - דרך אדם הממהר לשאול מחברו כופל את דבריו וזה שהיה רעב הרי הוא כאומר: תן לי מהרה לאכול.

על כן קרא שמו אדום - הוא אדמוני ונתאווה לאכול אדום. ובשביל רעבתנותו מכר בכורתו ולשם בזיון קרא לו כן, שבשביל מאכל אדום מכר בכורתו.

עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם. כְּשֶׁרָאוּ שֶׁכָּל כָּךְ הִתְמַכֵּר לִמְלַאכְתּוֹ הַנִּפְסֶדֶת אֲשֶׁר לֹא כְּתוֹרַת הָאָדָם, עַד שֶׁלֹּא הִכִּיר בַּנָּזִיד כִּי אִם צִבְעוֹ. קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם. לְשׁוֹן צִוּוּי, כְּלוֹמַר הִתְאַדֵּם וֶהְיֵה צָבוּעַ אָדוֹם בְּהַלְעָטַת הָאָדוֹם.

מן האדם האדם כל דבר שהוא אדום ביותר נכפל בלשונו כמו אדמדם ירקרק. וי״‎מ כן דרך כל אדם לכפול דיבורו כשהוא נחפז לשאול דבר וזה היה עיף וממהר לאכול.

עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם. מַה שֶּׁלֹּא קְרָאוּהוּ אֱדוֹם מִיָּד כְּשֶׁנּוֹלַד עַל שֵׁם ״וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי״, לְפִי שֶׁאֵין זֶה חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי כַּמָּה יְלָדִים נוֹלָדִים אֲדֻמִּים לְפִי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִבְלַע דָּמָם, כְּהַהוּא דְּרַבִּי נָתָן (שבת קלד), וּלְסוֹף יִשְׁתַּנֶּה וְיַחֲזוֹר לְמַרְאֵהוּ. עַל כֵּן חָשְׁבוּ מוֹלִידָיו שֶׁמָּא מַרְאֶה אֲדֻמָּה זֶה בְּמִקְרֶה וְלֹא בְּטֶבַע. אַךְ כְּשֶׁאָמַר ״הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה״, קָשֶׁה לָמָּה לֹא קְרָאָם עֲדָשִׁים בִּשְׁמָם, אֶלָּא וַדַּאי שֶׁגִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁלֹּא הָיָה מִתְאַוֶּה אֲלֵיהֶם מִצַּד עַצְמָם כִּי אִם מִצַּד מַרְאֵיהֶם הָאֲדֻמָּה, וְהוֹרָה בָּזֶה כִּי מֶזֶג טִבְעוֹ נוֹטֶה אֶל הָאַדְמוּמִיּוּת בְּיוֹתֵר מִצַּד תִּגְבֹּרֶת מָרָה הָאֲדֻמָּה שֶׁבּוֹ. עַל כֵּן הָיָה אוֹהֵב כָּל דָּבָר הַמִּתְיַחֵס לְמִזְגוֹ, וְהוּא כָּל דָּבָר אָדֹם. עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם, כִּי אָז נוֹדַע בֶּאֱמֶת שֶׁטִּבְעוֹ אֲדֻמָּה וְהוּא יוֹשֵׁב תַּחַת מַזַּל מַאֲדִים, וְעַל שֵׁם הֱיוֹתוֹ גַּבְרָא אָשֵׁד דְּמָא. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר ״כִּי עָיֵף אָנֹכִי״, פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י עָיֵף בִּרְצִיחָה, כְּמוֹ ״כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהוֹרְגִים״ (ירמיהו ד לא). וּמַה הִגִּיד לָהֶם עֵשָׂו בָּזֶה שֶׁהוּא עָיֵף בִּרְצִיחָה? אֶלָּא וַדַּאי שֶׁנָּתַן לִדְבָרָיו טַעַם לָמָּה קָרָא הָעֲדָשִׁים אָדֹם, לְפִי שֶׁהָיָה מִתְעַסֵּק בְּאוֹתוֹ זְמַן בִּכְלֵי אֻמָּנוּתוֹ בִּרְצִיחָה כְּפִי טִבְעוֹ, עַל כֵּן בִּקֵּשׁ שֶׁיַּלְעִיטוּהוּ מִן הַמַּאֲכָל הַנָּאוֹת לְמִזְגוֹ. וּבַעֲקֵדָה נָתַן שְׁנֵי טְעָמִים עַל אָמְרוֹ ״עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם״, אֲבָל מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי מִתְיַשֵּׁב יוֹתֵר עַל פְּשַׁט הַמִּקְרָא.

עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ, הוּא עֵשָׂו קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם, וְהַטַּעַם לֹא לְצַד שֶׁקָּרָא ״הָאָדֹם הָאָדֹם״ שְׁנֵי פְּעָמִים, אֶלָּא לְצַד שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לָמוּת וּבוֹ הֶחֱיָה נַפְשׁוֹ, קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם בִּשְׁמוֹ, וְעֵשָׂו בָּדֵק בִּשְׁמָא הָיָה, כְּאָמְרוֹ (בראשית כז:לו) ״הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ״ וְגוֹ׳: