בְּרֵאשִׁית כ״ד · י״ד

אתה הכחת. רְאוּיָה הִיא לוֹ שֶׁתְּהֵא גּוֹמֶלֶת חֲסָדִים, וּכְדַאי לִכָּנֵס בְּבֵיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם; וּלְשׁוֹן הֹכַחְתָּ בֵּרַרְתָּ, אפרו"בישט בלע"ז:

ובה אדע. לְשׁוֹן תְּחִנָּה, הוֹדַע לִי בָּהּ:

כי עשית חסד. אִם תִּהְיֶה מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְהוֹגֶנֶת לוֹ אֵדַע כִּי עָשִׂית חֶסֶד:

וּתְהֵי עוּלֶמְתָּא דְּאֵימַר לַהּ אַרְכִינִי כְעַן קוּלְתִיךְ וְאֶשְׁתִּי וְתֵימַר אֵשְׁתְּ וְאַף גַּמְלָךְ אַשְׁקֵי יָתַהּ זַמִּנְתָּא לְעבְדָּךְ לְיִצְחָק וּבַהּ אִידַע אֲרֵי עֲבַדְתָּ טִיבוּ עִם רִבּוֹנִי

אותה הוכחת. נסמך העבד על תפלת הנביא שהשם ענהו, והוכיח בחלום על יד המלאך שהוא שליח השם לעזרו, והעבד חשב בלבו כי אין עם נדיב כמו משפחת אדוניו ורבים יתמהו באמרם שלא שאל כהוגן, ולא ידעתי למה, כי אילו היתה נערה אחרת שתשקהו ותשקה לגמליו, ומצאה שהיא ממשפחה אחרת היה עוזב אותה ולא הפסיד כלום, כי ויאמר בת מי את, פירושו וכבר אמר לה קודם שיתן לה כלום, וכן אמר ואשאל אותה, ואשים הנזם וכלל הדבר שהתפלל לשם שיוכיח אחת ממשפחת אדוניו, וההוכחה שתעשה דרך מוסר, כמו בת נדיב והשם שמע תפלתו ודרך יהונתן אחרת:

אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק לְשׁוֹן רַשִׁ"י (רש"י על בראשית כ"ד:י"ד) רְאוּיָה הִיא לוֹ, שֶׁהִיא גּוֹמֶלֶת חֲסָדִים וּרְאוּיָה לִכָּנֵס בְּבֵיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, "וּבָהּ אֵדַע", לְשׁוֹן תְּחִנָּה, הוֹדִיעֵנִי בָּהּ שֶׁעָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי. וְאִם כֵּן יֹאמַר יָדַעְתִּי כִּי בֶּאֱמֶת אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וְאֵינוֹ נִקְשָׁר יָפֶה. אֲבָל פֵּרוּשׁוֹ הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם הַזֶּה הַמִּקְרֶה שֶׁתִּהְיֶה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ אוֹתָהּ שֶׁהֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וַעֲשֵׂה בָּזֶה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם כִּי בָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִמּוֹ, אִם תִּהְיֶה מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְטוֹבַת שֵׂכֶל וִיפַת מַרְאֶה. וְכֵן אָמַר (בראשית כ"ד:מ"ג) "וְהָיָה הָעַלְמָה הִיא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ ה'":

אותה הוכחת - כלומר: אותה שהוכחת ליצחק, היא תאמר לי כן ולא אשה אחרת שלא הוכחת.

וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ. הִתְפַּלֵּל שֶׁיִּהְיֶה כָּךְ, לֹא שֶׁסָּמַךְ עַל נַחַשׁ, וְכֵן הָיָה בִּיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל (שמואל א יד:י), וּמַה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ״כָּל נַחַשׁ שֶׁאֵינוֹ כְּאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם וִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל אֵינוֹ נַחַשׁ״ (חולין צה.), הַכַּוָּנָה הִיא שֶׁיֹּאמַר הַמְנַחֵשׁ כְּדִבְרֵיהֶם, אֲבָל יֹאמַר זֶה שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ תְּפִלָּה אֶלָּא דֶּרֶךְ נַחַשׁ, שֶׁאִם יִקְרֶה כֵּן יַעֲשֶׂה כָּךְ וְכָךְ:

וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה. כִּי רָאוּי לַשּׁוֹאֵל שֶׁיִּשְׁאַל פָּחוֹת מִצָּרְכּוֹ שֶׁלֹּא לְהַטְרִיחַ, וְרָאוּי לַנָּדִיב שֶׁיּוֹסִיף וְיַעֲשֶׂה לַשּׁוֹאֵל דֵּי מַחְסוֹרוֹ אוֹ יוֹתֵר.

אוֹתָהּ הוֹכַחְתָּ. יִסַּרְתָּ וְהוֹרֵיתָ אוֹתָהּ מוּסַר הַשְּׂכֵּל, בְּאֹפֶן שֶׁתִּהְיֶה רְאוּיָה לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק.

והיה הנערה פי׳‎ והיה הענין שהנערה שאומר אליה וגו׳‎ דוגמא כי יהיה נערה בתולה.

ואמרה שתה אין זה ניחוש אלא סימן בעלמא ולא סמך על הסימן לתת לה התכשיטין קודם שישאל בת מי את אלא הזמינם לתת לה.

אֹתָהּ הוֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק. פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י: רְאוּיָה הִיא לוֹ שֶׁתְּהֵא גּוֹמֶלֶת חֲסָדִים. סָמַךְ פָּרָשָה זוֹ לְפָרָשַׁת עֶפְרוֹן הַחִתִּי, כִּי גַם הוּא הָיָה מִזֶּרַע כְּנַעַן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת״ (בראשית י:טו), וְעֶפְרוֹן הָיָה רַע עַיִן. עַל כֵּן צִוָּה לְהַרְחִיק הַכְּנַעֲנִים שֶׁהֵם בַּעֲלֵי עַיִן הָרָע, כִּי הַכֶּסֶף יַעֲנֶה וְיָעִיד עַל הַכֹּל, וְכָל אָדָם נִכָּר בְּכִיסוֹ אִם זַךְ וְיָשָׁר פָּעֳלוֹ. וְאֵין לְךָ מַצְרֵף וְכוּר הַבְּחִינָה עַל הָאָדָם כִּי אִם הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב, וְכֵן אָמַר שְׁלֹמֹה (משלי יז ג) ״מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב״, כִּי הָרוֹצֶה לִצְרֹף הָאָדָם וּלְבָחֳנוֹ יֵלֵךְ אֶל הַכֶּסֶף וְיִרְאֶה מַה טִּיבוֹ, וְכֵן הָרוֹצֶה כּוּר לְהַבְחִין בּוֹ הָאָדָם, יֵלֵךְ לַזָּהָב וְיִרְאֶה אֵיךְ הָאָדָם מִתְנַהֵג בּוֹ. כִּי אִם יַעֲמֹד בְּצִדְקָתוֹ בְּעֵסֶק מָמוֹן, בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלֶּה כִּי שָׁלֵם הוּא, וְכֵן לְהֶפֶךְ. וּמִכָּאן לָמַד אֱלִיעֶזֶר שֶׁלֹּא בָּדַק אֶת רִבְקָה כִּי אִם בְּמִדָּה זוֹ, אִם יֵשׁ לָהּ עַיִן טוֹבָה וְגוֹמֶלֶת חֲסָדִים. לְכָךְ אָמַר: אֲנִי לֹא אֶתְבַּע מִמֶּנָּה כִּי אִם שֶׁתִּתֵּן לִי לִשְׁתּוֹת, וְהָיָה אִם תָּשִׁיב לִי ״שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה״ (בראשית כד:יד), אָז בְּוַדַּאי הִיא בַּעֲלַת גְּמִילוּת חֲסָדִים שֶׁתִּתֵּן לִי יוֹתֵר מִמַּה שֶׁאֲנִי שׁוֹאֵל. וְאִם כֵּן, ״אֹתָהּ הוֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק״, כִּי כָל בֵּיתוֹ לָבוּשׁ בִּגְדֵי יֶשַׁע לַבְּרִיּוֹת.

וְעַל צַד הָרֶמֶז הִזְכִּיר ״גְּמַלֶּיךָ״, לְשׁוֹן גְּמִילוּת חֶסֶד קָרוֹב לִלְשׁוֹן ״גְּמַלֶּיךָ״, וְכֵן דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תנחומא שמיני ח) ״אֶת הַגָּמָל״ - זוֹ בָּבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלז ח) ״אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ״. וְרָצָה בָּזֶה: אִם הִיא תּוֹסִיף לוֹמַר ״וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה״, סִימָנָא מִלְּתָא הִיא, שֶׁכָּל כָּךְ הִיא אוֹהֶבֶת מִדַּת הַגְּמִילוּת חֶסֶד עַד אֲשֶׁר הִיא אוֹהֶבֶת כָּל הַנִּקְרָא בְּשֵׁם מִדָּה זוֹ, כִּי זֶה דָּבָר טִבְעִי. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דָּרְשׁוּ (חולין סג.) ״אֶת הַחֲסִידָה״ - שֶׁעוֹשָׂה חֲסִידוּת עִם חַבְרוֹתֶיהָ, עַל כֵּן אֵין רָחוֹק לְפָרֵשׁ גַּם כֵּן מִלַּת ״גָּמָל״, כִּי אוּלַי טִבְעוֹ לִגְמֹל חֶסֶד זֶה לָזֶה, עַל כֵּן תּוֹסִיף בָּהֶם אַהֲבָה בְּאָמְרָהּ ״וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה״, כִּי כָל זֶה סִימָן שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת מִדַּת הַגְּמִילוּת חֶסֶד. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (תענית כד.) ״כָּל כַּלָּה שֶׁעֵינֶיהָ יָפוֹת, כָּל גּוּפָהּ אֵין צְרִיכָה בְּדִיקָה״. וְזֶה דָּבָר שֶׁהַחוּשׁ מַכְחִישׁ, כִּי כַּמָּה מְכוֹעָרוֹת בָּעוֹלָם שֶׁעֵינֵיהֶן יָפוֹת. וְעוֹד קָשֶׁה: מָה רָאוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל כָּכָה לִתֵּן עֵצָה לִבְדֹּק אַחַר יֹפִי חִיצוֹנִי זֶה, וַהֲלֹא ״שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי״ (משלי לא ל)? אֶלָּא וַדַּאי שֶׁנָּתְנוּ עֵצָה לִבְדֹּק אַחַר מַעֲשֶׂיהָ, וְזֹאת הָעֵצָה הַיְּעוּצָה: שֶׁיִּבְדֹּק אִם הִיא בַּעֲלַת עַיִן יָפָה וְגוֹמֶלֶת חֲסָדִים, כִּי אִם עֵינֶיהָ יָפוֹת בַּבְּרִיּוֹת, אָז הִיא בְּלִי סָפֵק שְׁלֵמָה בְּכָל הַמִּדּוֹת. וְלָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מִן אֱלִיעֶזֶר, שֶׁלֹּא בָּדַק אֶת רִבְקָה כִּי אִם בְּמִדָּה זוֹ, כִּי מִדָּה זוֹ בִּנְיַן אָב עַל כָּל הַמִּדּוֹת.

וּבְדֶרֶךְ פְּשׁוּטוֹ נִרְאֶה, שֶׁלָּקַח לוֹ אֱלִיעֶזֶר סִימָן זֶה לוֹמַר: אֲנִי אֶשְׁאַל מִמֶּנָּה כִּי אִם ״הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה״ (בראשית כד:יד), וְלֹא אַזְכִּיר לָהּ הַגְּמַלִּים וְלֹא אֲבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם, וְאִם הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ וְתֹאמַר ״שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה״ (בראשית כד:יד) וְתִהְיֶה חָסָה עַל הַגְּמַלִּים יוֹתֵר מִמֶּנִּי, וַדַּאי רוּחַ אֱלֹהִים דִּבֵּר בָּהּ שֶׁהַגְּמַלִּים יִהְיוּ שֶׁלָּהּ כְּשֶׁיִּשָּׂא אוֹתָהּ יִצְחָק, וְעַל כֵּן הִיא חָסָה עַל הַגְּמַלִּים יוֹתֵר מִמֶּנִּי, כִּי אֵינָם שֶׁלִּי וּלְסוֹף יִהְיוּ שֶׁלָּהּ וְחָסָה עֲלֵיהֶם כִּי יִהְיוּ מָמוֹנָהּ. וּמַה שֶּׁאָמַר ״מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה׳ דַּרְכּוֹ אִם לֹא״ (בראשית כד:כא), כִּי יֵשׁ לְךָ אָדָם מַבְטִיחַ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה וּמִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר (משלי כה:יד), עַל כֵּן לֹא הָיָה בָּטוּחַ בְּסִימָן זֶה עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתּוֹת, אָז סָמַךְ עַל הַסִּימָן וְנָתַן לָהּ הַנֶּזֶם וְהַצְּמִידִים.