גֵּר־וְתוֹשָׁ֥ב אָנֹכִ֖י עִמָּכֶ֑ם תְּנ֨וּ לִ֤י אֲחֻזַּת־קֶ֙בֶר֙ עִמָּכֶ֔ם וְאֶקְבְּרָ֥ה מֵתִ֖י מִלְּפָנָֽי׃
הפסוק מוצג עם ניקוד וטעמים
טקסט הפסוק: Miqra according to the Masorah (ויקיטקסט). מקרא על פי המסורה, ויקיטקסט · רישיון CC BY-SA · השינויים שנעשו בטקסט וכתב הוויתור
גר ותושב אנכי עמכם. גֵּר מֵאֶרֶץ אַחֶרֶת וְנִתְיַשַּׁבְתִּי עִמָּכֶם. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה אִם תִּרְצוּ הֲרֵינִי גֵּר, וְאִם לָאו אֶהְיֶה תּוֹשָׁב וְאֶטְּלֶנָּה מִן הַדִּין, שֶׁאָמַר לִי הַקָּבָּ"ה לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת:
אחוזת קבר. אֲחֻזַּת קַרְקַע לְבֵית הַקְּבָרוֹת:
דַּיָּר וְתוֹתַב אֲנָא עִמְּכוֹן הָבוּ לִי אַחֲסָנַת קְבוּרָא עִמְּכוֹן וְאִקְבַּר מִיתִי מִן קֳדָמָי
גר. לבדו הוא הלן:
ותושב. הוא הגר היושב בארץ אמר הנה אני תושב עמכם, והמות גזור עלינו. ואין לי מקום שיהיה לי אחוזה כמו נחלה או מקום שאוחז אותו בכסף להיות קבור למת:
גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם הָיָה הַמִּנְהָג לִהְיוֹת לָהֶם בָּתֵּי קְבָרוֹת אִישׁ לְבֵית אֲבוֹתָיו, וּשְׂדֵה קְבוּרָה אֶחָד יִקְבְּרוּ בּוֹ כָּל הַגֵּרִים. וְהִנֵּה אַבְרָהָם אָמַר אֶל בְּנֵי חֵת, אֲנִי גֵּר מֵאֶרֶץ אַחֶרֶת וְלֹא הָנְחַלְתִּי מֵאֲבוֹתַי בֵּית הַקְּבָרוֹת בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְהִנֵּה עַתָּה אֲנִי תּוֹשָׁב עִמָּכֶם כִּי חָפַצְתִּי לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְלָכֵן תְּנוּ קֶבֶר לִהְיוֹת לִי לַאֲחֻזַּת עוֹלָם כְּאֶחָד מִכֶּם. וּמִפְּנֵי שֶׁאָמַר "תְּנוּ" חָשְׁבוּ שֶׁבִּקֵּשׁ אוֹתָהּ מֵהֶם בְּמַתָּנָה, וְעָנוּ אוֹתוֹ, אֵינְךָ נֶחְשָׁב בְּעֵינֵינוּ כְּגֵר וְתוֹשָׁב, אֲבָל אַתָּה מֶלֶךְ, הִמְלִיכְךָ הָאֱלֹהִים עָלֵינוּ וַאֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְךָ, תִּקַּח כָּל בֵּית הַקְּבָרוֹת שֶׁתַּחְפֹּץ בּוֹ וּקְבֹר מֵתְךָ שָׁם, וְיִהְיֶה לְךָ לַאֲחֻזַּת קֶבֶר לְעוֹלָם, כִּי אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִמְנָעֵהוּ מִמְּךָ:
גר ותושב אנכי - מארץ נכריה באתי לגור כאן ונתיישבתי עמכם, לכן אין לי מקום קברות אבות הנה.
תנו לי אחוזת קבר - הניחו לי לקנות קרקע כאן ותתרצו אתם יושבי העיר להניח לקבור בה מתי ממשפחתי, כי אחוזת קבר אין יכול להיות אלא ברצון כל בני העיר וכך מוכיח לפנינו, כשנתן אברהם הכסף לעפרון ויקם לאברהם למקנה, אח"כ קבר אברהם וקם לו לאחוזת קבר מאת כל בני חת.
מלפני - אוציאנו מלפני לקוברו.
גֵּר וְתוֹשָׁב. וּבִשְׁבִיל הֱיוֹתִי גֵּר אֵין לִי פֹּה קֶבֶר, כְּאָמְרוֹ "וּמִי לְךָ פֹה כִּי חָצַבְתָּ לְּךָ פֹּה קָבֶר" (ישעיהו כב:טז), וְהַטַּעַם שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִקְנוֹתוֹ הוּא מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי תוֹשָׁב עִמָּכֶם, שֶׁבָּאתִי לְהִשְׁתַּקֵּעַ לֹא לָגוּר בִּלְבָד:
תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר. הִסְכִּימוּ שֶׁתִּהְיֶה לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר, כְּאָמְרוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי חֵת.
גר ותושב אנכי עמכם, גר שבאתי מארץ נכריה, ותושב שדעתי להתיישב עמכם. כאן פרש״י ואם לאו אטלנה מן הדין ואם תאמר הרי בפרשת לך לך גבי והכנעני והפרזי אז יושב בארץ פרש״י עדיין לא היה לאברהם חלק בארץ שעדיין לא היה לאברהם זרע וכתיב לזרעך אתן את הארץ הזאת אבל עכשיו בפרשת חיי נולד יצחק והיה לו חלק בארץ.
תנו לי אחזת קבר אם אקבר את מתי באחד משדה אנשי העיר היום או למחר יבא בעל השדה לחרוש ויחטט בקבר וישלך העצמות, אבל משתתנו לי אחוזת קבר אין לחוש שיחרשו בו.
גֵּר וְתוֹשָׁב וְגוֹ׳. טַעַם טַעֲנָתוֹ ״גֵּר וְתוֹשָׁב״, עַל פִּי מַה שֶׁכָּתַב רַמְבַּ״ם בְּפֶרֶק ג׳ מֵהִלְכוֹת זְכִיָּה וּמַתָּנָה וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: יָכוֹל לִיתֵּן מַתְּנַת חִנָּם לְגֵר תּוֹשָׁב שֶׁאַתָּה מְצֻוֶּה לְהַחֲיוֹתוֹ, דִּכְתִיב (ויקרא כה:לה) ״גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ״, עַד כָּאן. וְיֵשׁ לְךָ לָדַעַת כִּי כָל תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה הִיא שִׂכְלִיִּית, וּבִפְרָט בְּעִנְיְנֵי הַהַנְהָגָה הָאַרְצִית, וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ מִתְנַהֲגִים בְּגֵר הַיּוֹשֵׁב עִמָּנוּ, כְּמוֹ כֵן יִתְחַיֵּב שִׂכְלִיּוּת יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ לְהַנְהִיג בֵּינֵיהֶם לְהַחֲיוֹת אָדָם שֶׁהוּא גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּהֶם וְלָתֵת לוֹ מַתְּנַת חִנָּם, וְהִיא טַעֲנַת אַבְרָהָם גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי תְּנוּ לִי. וְדִקְדֵּק לוֹמַר ״גֵּר״ וְלֹא הִסְפִּיק לוֹמַר ״תּוֹשָׁב״, הַמְכֻוָּן לוֹמַר שֶׁהֲגַם שֶׁאֲנִי גֵּר וְאֵינִי מִכֶּם, אַף עַל פִּי כֵן הֲרֵינִי תּוֹשָׁב. עוֹד טַעַם אָמְרוֹ גֵּר, כִּי חָשׁ לוֹמַר עַל עַצְמוֹ תּוֹשָׁב בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהוּא הֵפֶךְ מִדַּת הַצַּדִּיקִים, לָזֶה הִקְדִּים לוֹמַר ״גֵּר״.
וְאֶקְבְּרָה וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ שֶׁלֹּא יְעַכְּבוּהוּ. עוֹד נִתְכַּוֵּן לוֹמַר לִהְיוֹת שֶׁעָתִיד הוּא לְגַלּוֹת דַּעְתּוֹ כִּי חָפֵץ בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן וְנוֹתֵן בָּהּ מָמוֹן, עַתָּה יֹאמְרוּ: מָה רָאָה אַבְרָהָם לָתֵת כּוּלֵּי הַאי בְּסַדָּנָא דְּאַרְעָא, הֲלֹא דָּבָר הוּא, וַדַּאי שֶׁרָאָה בּוֹ דָּבָר גָּדוֹל שֶׁיִּשְׁוֶה בְּכִפְלֵי כִּפְלַיִם! לָזֶה הִקְדִּים לוֹמַר ״וְאֶקְבְּרָה מֵתִי״, לְקָבְרוֹ מִלְּפָנַי, פֵּרוּשׁ, זֶה הוּא שֶׁמַּכְרִיחוֹ שֶׁלֹּא לָחוּשׁ עַל מָמוֹנוֹ, וְאִם לֹא הָיָה מֵתוֹ לְפָנָיו לֹא הָיָה קוֹנֶה דָּבָר. וּמֵעַתָּה הֲגַם שֶׁיִּקְנֶה שְׂדֵה עֶפְרוֹן בְּכָל מָמוֹן שֶׁבָּעוֹלָם, יִתְלוּ שֶׁהוּא מָקוֹם מֻבְחָר לִקְבוּרָה וְלָהֶם אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.
