וַיִּשְׁלַ֤ח אַבְרָהָם֙ אֶת־יָד֔וֹ וַיִּקַּ֖ח אֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת לִשְׁחֹ֖ט אֶת־בְּנֽוֹ׃

אברהם שולח את ידו ולוקח את המאכלת כדי לשחוט את בנו. הפסוק מתאר את הרגע המכריע ביותר של העקידה, שבו אברהם כבר מושיט את ידו אל הסכין ומתכוון בפועל לקיים את הציווי. אונקלוס מתרגם כפשוטו: הושיט אברהם את ידו ולקח את הסכין לשחוט את בנו. על פי הפשט, הכתוב מתאר במילים מעטות וחדות את נכונותו המוחלטת של אברהם - הוא אינו מהסס ואינו מתעכב, אלא מגיע עד קצה גבול המעשה. דווקא הקיצור בפסוק מדגיש את עוצמת הרגע, שבו מתגלה מסירותו של אברהם למלוא היקפה, רגע לפני שהמלאך יעצור אותו בפסוק הבא.